כידוע לך, כמובן, הכול החל באבי. בימים בהם הוא היה עלם צעיר
ומסומא משקר."
"אני מניח שלשקר שלך קוראים דת "הכדאיזם"".
"דאאאאאהה מה זה לא ברור?"
נירון הרים הנוצה והביט בקלף במבט משועמם
" נו מה את רוצה שאני אכתוב?"
"טוב אז ככה : אבא החל את דרכו ככומר נלהב ונאמן ביותר של אל
השקר, "האל היחיד" בעיירה קטנה ומטופשת (שאינה קיימת עוד) בשם
סימיר"  
"אולי עדיף שכוחת אל, זה יותר ספרותי"
"טוב אתה שוב פעם לא רושם ומנסה לבלבל אותי עם המילים הגבוהות
שלך, תיזהר או שאני אדאג שיערפו לך את הראש. אני שיננתי את כל
הסיפור הזה בעל פה ואני מתחילה לשכוח אז תרשום מהר ותפסיק לשגע
אותי"
" בסדר אני רושם, אז לרשום שאבא שלך היה כומר כדאיסטי? "
"כן. אבי היקר מדי יום ביומו היה דורש בשמו של האל  וממלא את
הראשים הנפוחים של האיכרים בסיסמאות הכנסייה, אהבת האל ודרכיו
ומה לא, הוא הכי אהב להפחיד ילדים בסיפורים על איליה אל השדים
והרשע. אלו היו החיים "הטהורים", המשעממים וחסרי התועלת שלו
באותה התקופה. בכל אופן לא מוזכר כמעט שום דבר ביומנים שלו על
השנים "לפני הלידה מחדש. אה כן וחוץ ממה שאמרתי לך זה הסיפור
האמיתי אה ותרשום גם "והכול החל ביום שבו ה"אביר השחור"
הגיע'.

"היה זה עוד יום של  קיץ בעוד שאבא הלך לדרשה השבועית שלו. אך
היום כולו בישר רעות. שמש הפכה לעננים כבדים, אנרגיות רעות
באוויר בלה בלה "
נירון נאנח בגלגול עיינים בעודו מקשקש בקלף
"בלה בלה אבא נתן את הדרשה השבועית נגד הכופרים ובזמן שהוא נאם
הוא הרים את הראש שלו  לשמים ועקב אחרי סערת הברקים שהתחילה
להיווצר. בלה בלה קור נוראי חדר לכנסייה, ונהיה נורא קר גשם,
בלאגן ואז האביר השחור נכנס".
נירון גירד את פדחתו, כחכך בגרונו והכריח את עצמו לשתוק אחרי
שהיא איימה שהפעם עורו יפשט ממנו והוא ייזרק לכלבים .
"אבא תיאר אותו בהרבה מילים יותר מדי אפילו (כי חלק לא הבנתי).
בקיצור כזה הוא הזכיר אותו כגבר גבוה מאד, חסון בעל שריון עבה
ומבריק במיוחד בצבע שחור מכף רגל ועד ראש. בלה בלה "האביר
השחור" נכנס הפחיד את כולם בכנסייה נאבק עם אבא ואז ראה את
התליון המשפחתי שלו. אז הוא עזב אותו לנפשו ונד לו בכבוד. בלה
בלה הוא ניתץ את הפסל של האל הכדאיסטי ואיים על כולם לעבור לצד
שלו ולא... בלה בלה"
"ולא מה?... את ממש לא ברורה" נירון החל לחוש את התסכול גואה
בו.
"שכחתי , נו בשביל זה אתה פה" היא השפילה מבט.
נירון שוב נאנח.
"בסדר אני אמציא משהו"
נירון נעמד והחל לכתוב בעודו מקריא בדרמטיות את מה שהוא כותב:
" לאחר הקרב המרהיב בין הטוב והרע ולאחר שהיה נראה שהרוע סולק
אך למראה בלבד.
שב וחזר קולו המחריד של הזר להדהד בין קירות הכנסייה "סרבו לי
ותמותו...". איש מהנוכחים לא הספיק עוד לנשום לרווחה כשלפתע
החלה התלקחות ספונטנית. אש עלתה על הבמה בדיוק במקום בו עמד
הזר קודם לכן ואיכלה את שאריות הפסל. האש הפחידה את האיכרים
והם פרצו החוצה מן הכנסייה בפאניקה דורסים  אחד את שני תוך
כדי. אך אבי לא יכל זוז והרגיש כאילו מיסמרו אותו לרצפה. הוא
נפל לאותו תחום עמום של תודעה ודמיון. נפשו זינקה החוצה מגופו
והוא יכול לראות את עצמו עומד במקומו.  כאשר לפתע הוא חש את
נפשו נשאבת למישור מקביל ולא ארצי שבו רק הרוח מתקיימת (זה מה
ששיער לעצמו, בכל אופן). לעיניו הופיעה חזיון של כל אבותיו
כש"התליון" לצווארם. עוצמה וכוח רב קרן מהם והם כולם קרנו
סביבו במעגל של כוח. דמויותיהם החלו להיטשטש והם החלו להיעלם
לוחשים בעוצמה אחריהם "הצטרף, הצטרף ,הצטרף והיה שליט -זהו
ייעודך האמיתי מלך". בפתאומיות הוא קפץ לתוך גופו הרועד"
"זה לא קצת ארוך מדי השתעממתי"
"זה בגלל שאת מטומטמת" הוא סינן בין שניו.
"מה אמרת? לא שמעתי"
"כלום מתוקה. חשבתי בקול על המשך"
"הנה יש לי: הוא עמד לבדו במרכזה של הכנסייה הבוערת. ולמרבה
הפלא הוא לא הרגיש בחום, העשן לא הפריע לו לנשום והקורות
הבוערות נפלו סביבו. הוא לא פחד, יודע שהוא מוגן בידי כוח
עליון ונשגב (לא בידי אל השקר)"
נירון החל לעשות תנועות מוגזמות עם ידיו כאילו לתאר את אביה של
מדי בעודו בכנסייה הבוערת.
"כן זה טוב"
"הכנסייה כולה נשרפה תוך דקות מספר עד אפר ואנשי הכפר חזו באבי
יוצא ממנה ללא פגע, כוויה או שריטה הקלה שבקלות. הקהל כולו
הריע לו, חלקם גם השתחוו. אך הוא הריח את הפחד מהם. לראשונה
בחייו הריח את הפחד והתאהב בו. כן, הוא ידע שזה זה! ראשית דרכו
ל"מאחז הכח", "הדרך האחרת"...  הכוח שמסמר אותו לאדמה בעת
השריפה, אותו הכוח שהגן עליו מפני האש רצה את אבי בתור משרתו
ומפיץ דתו. הוא כתב ביומנו שבאותו הרגע הרגיש את הגורל. אבי לא
נועד לשרת את ההמון הטיפש על ההמון לשרת אותו ! אבי הבין שעליו
לשלוט, לתמרן את ההמון לטובתו האישית. אך מה היה מקורו של אותו
הכוח שהבטיח להביא לו את העולם על ברכיו? ולמה הוא בחר באבי?"
"מה? מה ? מה ההמשך אני במתח"
נירון שוב נאנח והמשיך
"זה הסיפור שלך מדי"
"אה נכון. אז ככה , היתה איזה קללה אני לא זוכרת בדיוק אבל כל
מי שלא היה אבא שלי נדבק בה ומת ביסורים בלה בלה ,הגיעו
פאלדינים והוא ברח כי עכשיו הוא הבין שהוא החליף צדדים בלה בלה
אני והאחים שלי נולדנו"
"טוווובב"
נירון חזר לנוצה ולמגילה והמשיך לשרבב .
"נו מה אתה כותב שם אני צריכה לוודא שאתה נאמן למקור"
"לא ידעתי שיש מקור?"
"נו אל תהיה קטנוני או שאני אערוף לך את הראש בעצמי, מה
כתבת?"
"מיותר לציין שאבי לא חלה, הוא היה היחיד. לא נשאר שום יצור
חי ששרד את קללת הזר. יחד עם מעט האוכלוסייה שנותרה בסימיר
(לפני שמתו) אבי צפה מרחוק על הפאלדינים שמגיעים. הם היו
חנוטים מכף רגל ועד ראש בשריון לבן נוצץ, רכובים על גבי סוסים
לבנים. הם נראו בדיוק כמו הזר  אלא שלבשו לבן. עד אותו יום
מעולם לא ראה פאלאדינים, הוא רק שמע עליהם. "שליחי האור "
"השופטים" הוא ידע שהם הגיעו למגר את הרוע. קול בראשו אמר לו
שעתה הוא חלק מאותו רוע ושעליו לברוח ומהר! סוף סוף אבי הבין
שאין הוא שייך יותר לילדי האור המתחסדים, מעתה ואילך הוא ילדו
האמיתי של האופל. "הם ידעו שאינך ילד אור עוד. ברח!!! הצל
עצמך!"אמר לו הקול שהוביל אותו ליער. שם נגלה אליו האל האמיתי
שלנו, קאליוס, האל הכול יכול!"

"אני לא יודעת נראה לי שטומקיטון יכעס, זה בכלל לא מה שקרה"
"זה לא באמת משנה, את יודעת גם הסיפור המקורי שלו לא באמת קרה
אבא שלכם אף פעם לא היה כומר ובטוח לא של הכדאיזם לא אמרת לי
פעם שהוא בכלל היה חייט או משהו"
"לא ממש הוא היה מרביץ לעוברי אורח עם נבוט על ראש וגונב להם
את הבגדים והנעליים ומוכר אותם בשוק אבל כן הוא סיפר לכולם
שהוא גם חייט וגם סנדלר !לא משנה, בכל מקרה טומקיטון  רצה
לתת... נו איך הוא קרא לזה ?נופך של אומנות לסיפור ולהאדיר את
אבא"
"נופך ספרותי?"
"כן לזה התכוונתי"
"לדעתי, הסיפור נשמע יותר טוב ככה, ומה עם אמא שלכם לרשום שגם
היא גם איזה כוהנת או משהו כזה?"
"לא , אולי עדיף לא לכתוב על האמהות שלנו , הם במילא היו כולן
זונות ואבא קבר את כולן בגינה אחרי שנמאס לו מהם".
"כן אז אולי באמת עדיף שלא"
הוא נתן מבט חטוף לחלון, כבר התחיל להחשיך ונירון הרגיש שהוא
עשה מספיק מעשים טובים למדי לאותו היום."יאללה לעניינים" צעק
לו קול קטן בראש.
"את יודעת מדי את נראית ממש טוב מאז הפעם האחרונה שראיתי אותך.
את נהיית יותר ויותר יפה"  הוא הניח את הנוצה והמגילה על הכיסא
והתקרב אליה.
"תודה נירון" היא חייכה.
"זו המיטה שלך? אמר כאילו בפליאה וכאילו הוא רואה אותה בפעם
הראשונה. מצביע לעבר המיטה הענקית שיכלה להכיל בקלות שלושה
גברים חסונים בו זמנית.
"כן " היא החזירה למקום עם אצבעותיה תלתל טועה.
"זו מיטה מאד גדולה... " הוא מזג יין בשתי כוסות והגיש לה
כוס.
היא שתתה וחייכה.
הוא התיישב על המיטה והתחיל ללטף את הכיסוי המנומר עם ידו
,מסמן למדי להתקרב, היא התיישבה לידו. הוא הניח את כוס היין
והתחיל לנשוק לצווארה מטייל עם ידיו על גופה הענוג. היא ציחקקה
בהנאה.
הוא עבר על כתפיה החשופות והלך מטה עם ידיו עובר בתשומת לב רבה
על כל חלקי גופה מעל לשמלתה. כשהגיע עם יד ימינו לעקביה הכניס
אותה תחת שמלתה והתחיל לטייל כלפי מעלה הפעם עובר על שוקיה,
ברכיה, הוא החל לחוש בחמימות של ירכיה ואז לפתע עשן  סמיך
התחיל כמו לנזול מתחת לשמלה שלה וצפצוף מעצבן החריש את אוזניו.
נירון שנבהל קפץ לאחור בפאניקה.
"מא...מהא...מה זה היה?"
מדי קמה גם היא נבוכה במקצת וסידרה את שמלתה.
"שכחתי שטומקיטון שם לי מגן צנע".
"הוא שם לך חגורת צניעות??? למה?!" הזדעק נירון.
"זה בשביל שאני אתרכז במה שהוא רצה שאני אעשה וזה כל פעם מצפצף
להזכיר לי"
"למה זה מעלה עשן, לעזאזל?"
"אה. הוא רצה לשים להבים חותכים למי שינסה להסיח אותי מהמשימה
החשובה שלי אבל לא היה לו מספיק כסף כי זה עסק יקר, ההשתלטות
על העולם וכל זה אז הוא שם משהו שעושה עשן במקום." נירון בלע
רוק והודה לאל שזה עסק יקר להשתלט על העולם.
"שזה מזכיר יא מנוול מה אתה מנסה לעשות?!  יש לנו משהו חשוב
לעשות! אז תתרכז או שאני אשסף לך את הצוואר ואאכיל את
העכברושים של האח הקטן שלי בדם שלך! למה אני תמיד צריכה לחשוב
בשביל כולם כל הזמן?! גברים...