אני ממש מפחדת. אני יכולה להישבע שברגע שאלון התקשר וסיפר שהם
הוצבו בחיפה-ממש איפה שנפלו הטילים, ואין להם דרך לצאת משם,
הלב שלי ירד לתחתונים! וכאילו שזה לא מספיק, בנוסף לחדשות הללו
האידיוט לא עונה לטלפונים ולהודעות כבר יומיים. ומה אם הקפיצו
אותו? מה אם עכשיו הכל לא בסדר? מה אפשר לעשות כשאתה תקוע בגיל
17 וחצי בבית, בלי יכולת לעשות כלום?
תאלצו לסלוח לי, אבל אני חיה את ה"מלחמה" הראשונה שלי, ולומר
לכם את האמת? זה גדול עליי! אני לא יכולה להתמודד עם המחשבה
שכל כך הרבה אנשים שאני מכירה, כל כך הרבה בנים יחידים, אחים,
בעלים, דודים, אבות, נשים, כולם ביחד- נלחמים נגד הבהמות הללו
ומגנים עלינו בגופם. זה פשוט לא נקלט לי בראש! ויש משפט אחד
שמהדהד לי בראש מהבוקר- אחרי שראיתי באדום ובגדול את הכותרת
הראשית בעיתון: "מלחמה". מה המשפט? "אל לך לפחד מהמוות שלך,
אלא מתחושת האובן שתחוש כשילך ויחסר לך מישהו אהוב". אני ממזמן
הפסקתי לפחד מהמוות שלי, אבל מה אם אני אאלץ להתמודד עם תחושת
הריקנות כשמישהו כבר איננו? וכולנו חווים את זה יום יום, וזה
לא נגמר! ואל תגידו לי לא לחשוב על זה, כי אני לא יכולה למנוע
את זה... ושטף של דמעות זולג מהעיניים, והלב כבר לא במקומו
יותר. הוא דוהר ודוהר, מאבד מכוחו, מותש ומרופט... הכל נהיה
שחור, אתה רואה בדמיונך אנשים רצים, מתקשרים, מנסים למצוא פיסת
מידע כלשהי- ולו הקטנה ביותר שתגלה להם היכן ילדם האבוד. הם
לגמרי שברי כלי, כל אחד ואחד מהם. אז מה עושים? אם כולם
נשברים, מי יהיה זה שיבוא ויאמר לנו להתחזק? מי האדם שיכול
לבוא ולהגיד שהכל יהיה בסדר? ושכולנו יודעים שההיסטוריה נכתבה
בידי מנצחים, ושצריך לקוות שהמלחמה הזאת תיכתב על ידנו, לקוות.
שיט! זה נראה כל כך רחוק... או קרוב מידי? בדיוק כמו בסרטים
האלה, שאתה מושיט את ידך, אתה מנסה לגעת, ממש ס"מ אחד קטן
נוסף- וצלחת את דרכך. אבל אין (!) עוד ס"מ, אתה יודע שאין...
רק נס יציל אותך. אבל אומרים שאם תאמין, זה באמת יקרה לך...
ולא יגיע ס"מ אחד נוסף, אלא הרבה יותר.
עד אז... אני יושבת, כותבת על המלחמה הראשונה שלי, בוכה, מחכה
שהטלפון יצלצל, מתה מפחד, ומקווה....
כן, מקווה שכל טיל שישוגר אלינו, יפספס ס"מ אחד קטן שנחוץ לנו
מהמטרה.
רק ס"מ אחד...
הרי זו לא בקשה כ"כ גדולה לילדה שחווה את המלחמה הראשונה
שלי..
נכון?