ערפני בעודני זועק! זעקה מצמררת
ערפני עד אשר אדמם, דומם, עד אחריש קולי.

נשמתי טובעת בתוך דמעותיי, מעיין של דמעות.
הפכו בימים למזבח צערי, הפכו בימים לקריעת נפשי.

נסוגתי לתוך אשליה בתקווה שבחלמותיי אמצא תשובה.
נסוגתי לתוך חלומותי ומצאתי זוועה, מעין סיוט החוזר ובא.

כסערה הבאה וחולפת כך גם הזיכרון, עצב כרעל נחש לתוך גופי.
הרמתי ידי לעבר השמים, כרעתי בשתיקה, האם אזכה למחילה?

רוחות הגרול מרחפות מעל ראשי, מנפצות כל מראה המשתקפת דרכי.
בעודני שוכב על דשא, רוח קרה נושבת על עורפי, אך לא קרה היא
כמו נשמתי.

זעם אלים פוקד אותי, דמים נשפכים בראשי.
ברגע אשר דם מגיע אל מעיין דמעותיי, מוצא אני נחמה, מגיע
לסיפוק, רגע של תקווה.

אך לפתע הקצתי מן השינה, גיליתי שזהו אכן היה חלום כה נורא.
מתוודה לכל הטוב שיש בעולמי, אתחיל לחייך עד יום מותי.