אני רוצה את השיער הארוך שלי חזרה. שאני אוכל לפזר אותו סביב
הראש שלי כמו שמש כשאני שוכבת על הרצפה בארצות זרות ולהתחבא
עמוק בתוכו כשהשדים רודפים אחריי.
אני רוצה שהעץ שעומד ליד הקבר יפסיק להיות כל כך מוכר. שיפסיק
להזכיר לי את היום הנוראי ההוא. שאני אפסיק להרגיש שאני לא
שייכת לשם, גאד דמיט, ושאני אתמודד עם זה סוף סוף.
אני רוצה להפסיק להרגיש שאני מחליפה אותו. כי אני לא. אני רוצה
לתקן. בגלל זה אני אולי מתקרבת יותר מדי. אני רוצה להפסיק
להרגיש את התלות הזאת, אבל אני זקוקה לה.
אני רוצה שהכל יהיה ברור פעם אחת. שלא נצטרך לעשות את הפרצופים
הנבוכים האלה של חוסר ביטחון ואי הבנה. שהכל יהיה גלוי. שאני
אוכל סוף סוף להסתכל עליו ולדעת בדיוק מה אני מרגישה, או לא
מרגישה.
אני רוצה להיות מיוחדת במשהו. להיות מוכשרת, לדעת משהו שאף אחד
לא יודע, להיות הכי טובה במשהו, או אפילו סתם להיות יפה,
לפחות.
אני רוצה אהבה חסרת הגדרה, כמו בסרטים אמריקאים טיפשיים. שנפגש
באיזו סיטואציה בלתי אפשרית, שנעבור תהפוכות ודרמות אינסופיות
ושבסוף נגלה שנועדנו זה לזו. שזה יהיה בנאלי עד להקיא.
אני רוצה לדעת לחייך שוב. אני רוצה להפסיק להסתכל במראה ולראות
מישהי שאני לא מכירה מסתכלת עליי חזרה.
אני רוצה לדעת שוב איך אושר מרגיש. אושר אמיתי כזה. אני רוצה
להפסיק לבכות עד שהראש שלי כואב, אני לא רואה כלום והאיפור שלי
נמרח.
אני רוצה להפסיק לחזור ליום ההוא ולחשוב איך הייתי כזאת
טיפשה.
אני רוצה להפסיק להמנע ממנו. לחשוב עליו יותר, גם אם זה כואב,
כי מגיע לו.
אני רוצה שתהיה פה איתי, כי כשאתה מזמין אותי אליך בצחוק אתה
קורע לי את הלב. אני רוצה שתחבק אותי חזק חזק ותגיד לי שכן
אוהבים אותי. שיש מה לאהוב. שאני לא נוראית כמו שנראה לי.
אני רוצה להפסיק להרגיש מזויפת ומותשת, כועסת על כל העולם.

ויותר מהכל, אני רוצה שזה ייגמר.