רמי בקיש / אני דגיג אקואריום |
נכון, נולדתי לשתוק
כבני מיני, באוקינוס האטלנטי.
ביתי, חדר עלוב, אותו אחלוק,
עם אומללים אשר נפלו על קנטים.
מדי פעם אקבל פתיתי מזון ומים עכורים.
מזמן אני כבר לא אטרקציה לזרים.
שוחה הלוך ושוב, הלוך ושוב נתקל בזכוכיות,
הלוואי יקנו כבר דג טורף, נמאס לי כבר לחיות.
רק עולל, כבן שנה, סקרן עוד בי מביט
עד אסיים, אצלול, אשוט, אמות על קרקעית.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|