לפעמים הוא היה מגיע, חוסך את ההתרעה הכרוכה בבואו ופשוט אוחז
בה ולא מרפה עד שנזק לא נגרם.
בקלות ניתן היה להבחין מתי שוכן הוא באלה. העיניים שצבען אגוז
בהיר הופכות נוצצות במין ברק הרסני-אדם זרחני. תנועות ידיה
הענוגות הופכות חדות טעונות כעס לא מוסבר מהול בהנאה חולנית
וסיפוק. השיניים הצחורות נשחקות מקצב החריקות הבלתי פוסקות.
לא פעם קרה שביקוריו הבלתי צפויים תבעו קורבנות ובעוזבו היה
משאיר אחריו שובל של בושם זול, טעם רע וחורבן. על ריח הבושם
המבחיל מעולם לא התלוננה, אך הציעה פעם להחליף את תוצרת הלמטה
האדום והבוער ב"שאנל" איכותית.
ביקוריו כריחו היו מזוויעים, מערבבים את קיבתה, הופכים כל סדר
והיגיון בראשה.
אלה נורא רגישה. ואף על פי ושביקוריו אינם לרוחה, מעולם לא
העזה לחדול אותו מהם. פעמים בער בה לאמר לו להפסיק לפקוד את
מוחה, את גופה, אך שד טירוף או לא, היא סירבה לפגוע ברגשותיו.
היה לו טיימינג מקולקל, תמיד לא מתאים, תמיד כשהכל התנהל על מי
מנוחות- תמיד כשהיא מחייכת.
היא הייתה הצורך ההרסני שלו. מתחיל חש בעקצוץ החד והמציק של
האושר באוזניו ובאצבעות כפות רגליו ומיד מחיש צעדיו ופוקד
מחוזותיה.
היא והאושר שלה היו עושים לו צרבת. מעלים את רמת הסוכר בדמו.
דבר שהיה מפחיד אותו מעט - אחרי הכל סוכרת זה עסק תורשתי אצל
שדים.
הוא אף פעם לא התכוון להרע או להזיק פשוט הסוכרת והעקצוץ הפכו
את הגיחות לכדאיות כאשר עמדה זו בריאותו שלו אל מול בריאותה
הנפשית.
אלה הבינה, ואת טיעון "הכדאיות" קיבלה זמן ארוך, אך כשחיסל את
האהבה האחרונה שלה החליטה אלה שנגמר לה ורגשות או לא, בגיחתו
הבאה היא תגרום לו להרפות ממנה.
ערב יום שישי, הקינוח מוגש. טוב לה. כצפוי הוא מגיע ולא
מאכזב.
היא מרגישה אותו עולה בה, את חום גופה נוסק מעלה, את אוזניה
מאדימות ועיניה הבורקות ומחליטה שדי- זהו, הספיק לה.
היא  מובילה אותו לחדר הסמוך, מגיפה את התריסים- מבודדת אותה
ואותו מההם שיצרו אותה, מההוא שעושה אותה ומהתמעים הקטנים
שינגסו לה בירושה.
היא מנערת אותו ממנה, סוטרת לעצמה צורחת -רק שיצא.
והוא יוצא, ופעם הראשונה בחייהם המשותפים נעמד מולה.
אלה לוקחת שתי שניות התאוששות ממראהו הזוועתי, ומבינה בעצם
שניחוחו היה הקלה בבעיותיו. הם נושמים יחדיו. הוא בוהה בה
בעיניו האדומות מחייך חצי חיוך מפגר.
היא מתחילה מדברת, מסבירה איך הוא הורס אותה והדמעות לא מאחרות
שוטפות את פניה.
הוא מעולם לא ראה ככה דמעות, אמיתיות, ככה מולו רטובות.
נפעם מהמחזה הוא מושיט יד לעבר פניה מבקש לגעת. דמעה קטנה
זולגת ומטפטפת על ידו המצחינה ומגעה כמו חומצה פוער חור קטן
בכף ידו. הוא מביט תחילה באדישות בחור המתרחב ואחר מתחיל
מסתחרר, צורח, מבוהל. החור הגדל ממיס את גופו רקמה אחר רקמה.
היא עומדת מולו דוממת רואה אותו נגמר וחיוך מחל מתרחב על
פניה.
התמע של הירושה נכנס לחדר, בוהה בה כאילו רואה את שפיותה ניתקת
ממנה ויוצא. עכשיו צריך רק לנקות את הסמארק שהשאיר אחריו.