זה קרה שלושה חודשים אחרי, השעה היתה כבר מאוחרת, שוב מצאתי את
עצמי גוססת עם שעותיו הקטנות של הלילה, ובוכה, בוכה.
נעצרתי לרגע, הלכתי למגירה שם היו התמונות שנשארו לי ושמיהרתי
אז להסתיר במקום הכי עמוק בתבל, ופשוט הבטתי בהן בפעם הראשונה
אחרי הפרידה ובכיתי, כי רציתי לבכות, להוציא הכל, להקיא את כל
הדמעות בפעם האחרונה שלא ישאר לי עוד מה לבכות.
לקחתי דף והתחלתי לרשום מטרות, הראשונה נכתבה בגדול, "זאת הפעם
האחרונה שאני בוכה בגללך" .
גם השניה נכתבה בגדול, אני חושבת אפילו, שזאת היתה קצת יותר
גדולה מהשניה- "לא אתאהב יותר". אחריהן הגיעו המטרות הבאות:
"ארד חמישה קילו גם אם יגידו לי שאני רזה", "אמצא עבודה ואתרכז
רק בכסף"...
מתחת לכל המטרות האלה רשמתי בטוש זוהר- "אף אחד ושום דבר
בעולם, לא יזיז אותך מהמטרות האלה,  אף אחד לא ינצח אותך שוב,
את אוהבת את החיים ואת תמשיכי לחיות... למרות שאת גופה
מהלכת".
הלכתי לישון עם חיוך, לילה טוב ה'.
ובאמת, זאת היתה הפעם האחרונה שבכיתי, בגללו. הוא הפך להיות
סיפור של מישהו אחר, כאילו לא אני חייתי את החיים האלה, כאילו
החיים שלי עכשיו והחיים אז איתו הם שתי ציפורים שעפות באותם
שמיים, אבל כל אחת נודדת למקום אחר.
עליתי חמישה קילו ומצאתי עבודה, בדבר היחידי שאני יודעת לעשות
הכי טוב...
התאהבתי שוב באהבה שעושה לי רק כאב, בשבילו הייתי סתם תקופה
קשה שחלפה ברגע שהוא הסתדר בחיים, לכולם אני תקופה.
בגללו אני לא בוכה, הוא לא מסכים לי לבכות, וגם לא נותרו לי
עוד דמעות, כולן נספגו בסדין של לילה.
אני שונאת אותו בכלל, וזה לא צריך לקרות לי שוב, לא כל-כך מהר,
עוד לא הספקתי להנשים את גופתי הגוססת וכבר אתה ירית בי חץ של
אהבה שלא הותיר בי עוד חיים.
ביקשתי קצת שקט, קצת חיוך, קצת מנוחה, קצת אהבה, כנראה שטעיתי
בבקשה.
אל תתן לי להרגיש זאת שוב, אין בי עוד פיסת פעימה בכדי להתאהב
שוב.
לא רוצה להרגיש שוב אושר שקרן.