New Stage - Go To Main Page


הם אומרים שזה "נורמלי", בעיתונות, באינטרנט, אחת מכל 3 נשים
מוטרדת מינית לפחות פעם אחת במהלך חייה. אבל האם לכל בחורה
ובחורה מתייחסים במידה הראויה? שהרי בנושא כזה אין להקל ראש
כלל וכלל ויש להתייחס במלוא הרצינות. ואם זה קורה בזמן הצבא?
ואם זה נגד, קצין או אפילו נהג פשוט? האם באמת מתייחסים לזה?
האם לא מעלימים מידע לעיתים בדרך?
ומה תגיד ילדה נערה שזה ששכב איתה לראשונה לא אהב אותה כלל
וכלל והיא בכלל לא הייתה מודעת לכך? ומה היא תגיד אם הוא בכלל
לא השקיע לפני האקט ובמהלכו?. מה היא תגיד כשתגלה שהיא הייתה
רק "זיון" לאותו חייל? ומה היא תגיד אם הוא אח"כ הלך ושכב עם
חברה שלה, או מי שהיא חשבה שהיא חברה שלה בכל מקרה, מאחורי
הגב?
האם זו נחשבת להטרדה מינית?
איפה ניתן להציב את הגבולות?
וכשחייל אחר, זר, מתחיל לגשש את איבריה באיזה מועדון חשוך, היא
מרגישה מגעיל, אווירה של לכלוך נוצרת סביבה, זדוניות.
האין "הטרדה מינית" זו הגדרה סובייקטיבית קודם כל לפני הכל? כי
הטראומה נשארת בלב, למרות שמודחקת מהזכרון, הנפש זוכרת, הנפש
כואבת, הנפש בוכה לה כשאיש אינו שם לב. אז היא התגברה... נכון,
אבל היא לעולם לא תתגבר באמת.
אבל על זה אי אפשר כבר להתלונן, אי אפשר לבוא נגדו, בגלל שזה
היה "בהסכמה", רק שההסכמה הזו לא באמת הייתה הסכמה אם היא
הייתה יודעת מה מסתתר מאחורי המסכה.
כואב לה לילדה,
גם אם היא לא מראה את זה,
גם אם היא לא מספרת על זה,
היא מרגישה את זה בהמון אספקטים של חייה, ואפילו במערכת היחסים
הנוכחית שהיא נמצאת בה, שהיא אוהבת, אבל לא באמת אוהבת, סומכת
אבל לא באמת סומכת, היא איבדה אמון באנשים הטובים שם בחוץ. היא
כבר לא זוכרת את הבנאדם האחרון שלא רימה אותה ושיקר לה.
היא הייתה כל כך תמימה... לפחות היא התחזקה. אבל היא עדיין
פצועה, והדרך להחלים היא עוד קשה וארוכה. כמו שיקום פיזי לאחר
תאונה, עכשיו היא צריכה לשקם את נפשה. וגם הגוף כואב לפעמים,
שורף לה. גם אם היא לא מספרת. בימים שהיא נזכרת, הבטן מתהפכת
בקרבה, קשה לתפקד. אי אפשר להיכנס.
היא חושבת על זה פתאום, פלאשים מהעבר, הבזקים, שד מהעבר שמסרב
לעזוב אותה, הוא מחכה לה כל לילה בחדרה ליד המיטה, נוהם וממאן
לעשות בה כרצונו השטני. היא לוקחת כדור להתגבר על הכאבים, ועוד
אחד ועוד אחד, מתעוררת ומוצאת את עצמה בבית חולים אבל עדיין
בחיים, ושוב בוכה, אין לה כוח לכלום ולאף אחד, אין לה חשק
לחיות יותר, אפילו להתאבד היא כבר לא מצליחה, וחושבת רק על אלו
שיישארו אדישים בהלוויתה ואפילו לא יזילו דמעה אחת. יש עוד כל
כך הרבה דברים שהיא לא מכירה, אבל אולי היא לא רוצה להכיר,
אולי פשוט נמאס לה לחיות בעולם של רמאים, עולם של אשליות
ואהבות מזוייפות, עולם של הקרבת קורבנות, של זבח. היא עדיין רק
ילדה... היא עדיין רק ילדה. "למה"? היא שואלת בעיניים בוכיות
אך לא מקבלת תשובה.
"למה"? היא שואלת ושומעת רק שתיקה.
תמימה, האמינה לכולם. בטחה באנשים יותר מידי... נתנה להם את
ליבה ואת גופה בשעות הלילה המאוחרות וביום הייתה בוכה, כשהם לא
היו מתקשרים, כשהם היו מנפנפים, לא מתייחסים. היא הייתה
מתייפחת עד צאת הנשמה.
היא נתקפת בבחילה איומה כשהיא מנסה לכתוב על זה ולהוציא את
האמת לאור, היא לא יכולה, לא יכולה.
אם רק היו יודעים... אם רק היו יודעים...
אם רק היה לה אומץ... לספר.

"ואף אחד לא רואה, אף אחד לא רואה, איך הוא לאט מתקרב, אף אחד
לא רואה אף אחד לא רואה, איך את בוכה מכאב"



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 14/5/07 8:17
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
החתלתולה השחורה

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה