יום שבת, כובע טמבל, משקף מטריקס סנדל שורש, חולצה קרועת שרוול
וצווארון וכיוון אחד לי - שם פעמיי אל חלקת אלוהיי הקטנה...
מתהלך חרישית בין סמטאות הקיבוץ השכן, יום קודש והשעה
"שתיים-עד-ארבע". רק ציוצי הדרורים מהדהדות להן מבעד לשיחי
הפיטנגו המניבים את פירותיהם החכליליים במורד השדרה.
חולף על פני בוטק'ה רעוע עם שומר סף תורן אחוז רגשות מירמור -
אחראי על מתג שער הזז ללא תכלית הנה והנה - מלווה אותי במבטו
כמו זרק-אור בתוך הליל בלכתי עם חצייתי את הכביש הסואן
למחצה-חד סטרי הלה.
חוצה... עובר מעקה ביטחון שעל צד הכביש, מעט גבוה. מתיישב,
מעביר רגל ועוד אחת...
אבני כורכר, אבני דרך, חוצה אותם אל הנחל השוקק, המרווה את
הספירה הארצית הבסיסית ביותר, את נפש האורגניזמים שסביב ואת
נפשי שלי, ממשיך עד אשר מתמקם לי כמו בכל פעם כאשר אני לוקח
תרמילי ומקלי שמה, אל פינת החמד השמורה רק לי...
במבט ראשון הכל נראה שונה, משתקף אחרת על פני המים, האם זה אני
המשתנה? המתבגר, זה שמדי יום מתפתח וגדל בנבכיי תודעתי,
בנפתוליי הווייתי, או שמא זו הצמחייה המשנה פניה כל פעם מחדש
ועפ"י עונות השנה?
חולץ מעליי את הקשר שלי אל הציווליזציה המכלה. את סנדליי מסיר
כמו אסיר היוצא אל החופשי זה המבדיל אותי מאמא אדמה, את מפתחות
הבית והנייד משליך בבוז מטר ולא פחות ממני.
את מלבושי מפשיל כמו נשל של נחש מקיץ דאשתקד, וחושף טפח אמיתי
ונושם תחת מעטהו החיצוני... את דג הבורי הנועז והממזר אני
מותיר ביד הגרביטציה, נשרך ממני מטה משוחרר כל חובה ומוסר.
על כר העשב מושיב את הפלחיים שלי בגאון רב, עשבי ישבני
והנרמסים תחתי, מתמזגים כאילו מאז ומתמיד אחד המה.
סביב סוף פראי, דבורים מלקטות בתריסרים טיפות צוף מלטפות, עורב
חצוף ובפיו נקניקיה עסיסית - מפרק אותה לגורמים על שפת אבן
מוגנת במרכז הנחל. שוקע היישר לפכפוך המהפנט של הצליל הקיומי
ביותר, טיפופיי עצי האקליפטוס במין מחול קוסמי מנגנים
סימפוניות שקטות על פני אדוות המים המשתקפות בצבעים רכים של
שקיעה ורדרדה-כחלחלה. צולל עמוק... פנימה... אל עצמי... ברגע
בלתי נתפש של שקט עוצמתי וצונן... מנסה להתענג על השלווה
העוטפת אותי מכל עבר, חוסר המחויבות התמידית לזה או לאחר, נטול
כל אחיזה עם המציאות, מתכחש אליה בכל שארית כוחותיי העומדים
לרשותי... אל מצולותיי הצפונים בשיכרון מעמקים אני מוצא, בלא
אוויר... שלוו ומלא נפש כאילו משק אוטרקי של כל התצרוכת הנפשית
הנזקקת עומדת בלא מפריע לרשותי...ונותנת לי להעביר עוד שבוע
במציאות המוטרפת של העולם הזה...


אוגוסט 05