היה זה קיץ אחד, חם מתמיד,
בו רק שנינו ישבנו לבד, כך היה נדמה לי לפחות, במדבר אחד, לא
רחוק מפה למרגלות ההרים שמאחורי ביתה, היינו ליד כמה שיחים
יבשים שהצלו צורות משנות על גופה, כך טענה.
לבושים או לא היינו אינני יודע כי להביט בעיניה לא עייפתי ולא
חיפשתי סביבי כלום, ישבתי כך שעות, הרשיתי לעצמי גם למצמץ מדי
פעם,
בכל מצמוץ שעצמתי קצת חזק, הרגשתי שאני מנשק את הנפש שלה ומחבק
את נשמתה הטהורה, זו שמוחבאת עמוק בגוף הקר שלה.
על מצחה הונח שלט אזהרה, לבן עם מסגרת אדומה:
"אסור לגעת בגוף זה, רק להביט ממרחק ידך".
הצטערתי שניחנתי בידיים ארוכות ודקות, אם רק היה לי עם מה
הייתי קוטע אותן למען קרבתה.
"אסור לגעת בגוף זה?" כאילו שלא היה שייך כלל לה,
אסור היה בכלל להתקרב אליה, המגע עם גופה היא ישר בוכה, דמעות
של כאב על מי שהיא, בכי של נפשה על הגוף ששייך לה ללא בחירה,
הרי כל נגיעה מזכירה לה אותו, את זה שתלוי על נפשה, שהיה כה קר
וקשה, הגוף הזה שהיא כל כך לא אוהבת, זה שמתמיד לבגוד בה פעם
אחר פעם, גוף ששומר על כבודו בגאווה ומתבייש בנשמה העצובה
שבתוכו.
אילו רק פעם אחת הייתי יכול, רק פעם, יכול לגעת בגוף הזה,
כל כך רעב למגע גופה אני, משתוקק להניח את ידי ולהעביר על כל
עורה שדווקא נראה חלק ורך למדי,
וטיפות הזיעה שנוטפות אט אט לאורך צווארה קוראות לי לנגבן.
אני מפציר בשפתיי לקפוא במקומן שלא יתפתו לנשק את מצחה ולהרגיש
רק מעט מבערת גופה, אך ידעתי שאסור, לא רציתי שתעלם כאילו לא
הייתה, שתברח היא במאית השנייה פן אתקרב למרחק נגיעה מגופה.
היא כל כך פחדה שאראה איך שהיא בוכה עם כל מגע בגופה,
איך שהיא מתפרצת וצועקת על נפשה,
היא לא רצתה שאכיר בעצם את גופה, שאדע אותו, מי הוא ועל מה
תאוותה,
פחדה שכן כמותה, אוהב רק את נפשה, ארתע מגופה,
פחדה שגם אני אוהב אותה רק מרחוק...