זה היה ביום חמישי, שעות הצהריים המוקדמות.  בדיוק הייתי בדרכי
לרכבת, בחזרה מהאוניברסיטה הביתה. היה חם והשמש ליהטה בשעה
שירדתי במדרגות לכיוון התחנה של האוניברסיטה. הרכבת הייתה
אמורה לצאת בכל רגע, ומשום שמיהרתי כל כך, רגליי הכשילו אותי
ומעדתי.
אני:  תיזהר עם הרגליים, כמעט הפלת אותי!
הוא: (שותק, כרוע בישיבה מזרחית על המדרכה וממולל את ידיו)
אני: הי, שמעת אותי?
הוא: הממ... (מהנהן בראשו הגרום באיטיות, וממשיך למוש את
אצבעותיו הכחושות).
התכוננתי להמשיך וללכת ולאחר צעד וחצי בערך, שמעתי קול
מאחוריי.
- "הוא צדק!!!  הארור הזה צדק!". וחבטה נזעמת על הקרקע.
האיש הזה יעכב אותי אם אשית את לבי אליו, ידעתי, אך משהו בקולו
העייף סיקרן אותי. שבתי אחורה כמה צעדים ורכנתי מולו.  
זקנו היה מדובלל, וכובע מצחייה שחור וישן - כזה של פועלים זרים
- כיסה את עיניו ממני. הוא ישב מכווץ על הרצפה, באמצע המדרכה
היורדת מן האוניברסיטה לתחנת-הרכבת. שקלים ואגורות בודדים
ניצנצו סביבו על המדרכה. הוא לא נגע בהם.
- "אפשר אולי לעזור לך במשהו?", גמגמתי אליו מכאנית.
התיק היה כבד על כתפי, וכבר ארבע וחצי עכשיו. הוא מעכב אותי,
הזקן!
- "טוב... אני מצטער", אמרתי והתחלתי לרדת, אך צעדיי עצרו שוב
לשמע קולו המרוסק.  - "אתם לא מבינים, מה אתם עושים!  אתם,
א-ת-ם בני-האדם.  כולכם---"
- "כולנו...  מה?" (ואתה לא בן-אדם?...)
הוא נדם, בלע את רוקו בחפזה והשעין את ראשו לאחור, על המעקה.
כמו סיכת-ביטחון העומדת חסרת-אונים מול מגנט, השתופפתי מטה
והתיישבתי לידו.  רגלי נשים ורגלי גברים התערבבו אלו באלו,
עולות ויורדות במהירות. מפעם לפעם, ירד זוג רגליים במתינות,
לבדו או בסמוך לזוג אחר, המחקה את צעדיו.
הפלאפון שלי רטט בכיסי לפתע.  רטט ועוד רטט.
- "אחותך ביקשה ממך שתשמש שמרטף לילדיה הערב, זוכר?", גירד
אותי קולו הצרוד והעייף של האיש.    
הוא היה מוזר. לבוש כולו בבלואים ובכובע ממורטט ודהוי.  
מה אני עושה כאן בכלל, איתו? עניתי לשיחה שלי. הוא צדק!  הזקן
צדק!
- "חמוד, אתה יכול לעשות לי טובה?", שאלה אחותי מעבר לקו.
- "מתי את צריכה שאבוא?", ליכסנתי אליו מבט בוחן. הוא הסתכל בי
והנהן, ואני המשכתי:  "גם טיול עם העגלה?".
- "איך אתה יודע?", היא שאלה מעבר לשפורפרת, ואני חייכתי
אליו.
- "לא משנה. אני אגיד לך אחר-כך", וסיימנו את השיחה.
 הבטתי בפניו.  הן היו חרושות קמטים ונראה, שעבר עליו הרבה.
במצחו הופיעו כתמי-זקנה חומים-צהבהבים, וכל ראשו מחורץ וסדוק.
לפתע הוא נראה לי כאילו נולד עם שחר העולם.  
הוא שוב חייך, ואצבעותיו התלפפו סביב זרועי, ברוגע.   הרים
הישיש את ראשו המופלג, והביט בי.  הניצוץ שבעיניו שאב אותי
פנימה, והעיניים היו עמוקות וחכמות כל-כך, שבבת-אחת הבנתי.

- "אז זה אתה?!" .
- "שששש!", היסה אותי אלוהים, "אנשים ישמעו!  אתה רוצה
שבני-האדם, יצירי-כפיי אני, יראו אותי כך עכשיו?", והוא פרש את
זרועותיו קמעה לצדדים. ציפור מרוטת כנף.
נאלמתי וכבשתי עיניי בקרקע.


השעה הייתה כבר חמש וחצי, אבל החושך בושש לבוא.  מוזר.
בדרך-כלל האור פוחת בשעה כזו, אבל משום-מה השמיים היו עוד
בהירים, כשמי צהריים מוקדמים. בעצם, עניין האור היה די מובן
לי, בהתחשב בכך שאני יושב כאן - באמצע תל-אביב - עם מה, בעצם
עם מי, שיצר את העולם כולו.   לפחות זה מה שאבא שלי טוען,
בכיפה שהוא לובש ובתפילות האלה שלו.
 אולי זה לא הוא. באמת, מי אמר לי שזה הוא? בגלל ניחוש מוצלח
שלי בשיחת-הטלפון?  ניחוש מוצלח שלו בקשר לבייביסיטר?  דברים
כאלה קורים כל הזמן.
- "אתה פיקח, אנוש", הסמכותיות שמילאה את קולו עכשיו סימררה
אותי. הוא הרים את ראשו פתאום והביט בי: "הספק תמיד מופיע
אצלכם, כאשר אתם עומדים בפני גילוי דבר גדול מכפי בינתכם.".  
הוא חיכה, ומשלא השבתי, המשיך:  "שיחת-הטלפון והאור עדיין לא
מספקים אותך, נכון? מעוניין בהוכחה נוספת? שאל אותי בקול רך.
 הלב שלי החל לפעום במהירות ורגלי החלה לרעוד בהתרגשות
שהתאמצתי להסוות, אפילו ממנו.  נאלמתי שוב.
- "מה לך כאן, אלוהים", החלטתי לשבור את שתיקתי, בלשון הכי
מליצית שיכולתי לחשוב עליה.
- "אין לי עוד מקום שם למעלה", הוא נאנח ופניו הזקנות נראו עתה
מלאות הוד, בוא רפנס-הרחוב שנדלק ממש עכשיו מעליו. "איני רוצה
להפוך למקרה סעד בידי אלו המאמינים בי". שפתיו וידיו הגרומות
רעדו בהתרגשות מתחת לאלומת האור הכתום, והוא נראה כה עלוב
באותו רגע, כה חלש, ורזה, חולה וזקן - עד שממש ריחמתי עליו.
- "בוא אליי הביתה", התאוששתי מן המראה המכשף של פיסת אלוהים,
ושידלתיו בחיוך משועשע, "אבא שלי חייב להכיר אותך!".

 עזרתי לו לקום. הוא היה ממש שבר-כלי.  זרועותיו היו מכוסות
בתחבושות לכל אורכן, כולל האצבעות. לרגליו היו תלויות מכנסי-בד
אפורות ומהוהות, וכפות-רגליו יחפות. הסתכלתי עליהן בחטף: כל-כך
עדינות ושבריריות הן היו. רואים שאלוהים לא דרך על הארץ
מעולם.
רק כשהיינו בתחנה לפני-אחרונה, תוך כדי נסיעתנו ברכבת - רק אז
נזכרתי במה שאמר.
- "מי צדק?", שאלתי.
הוא ניעור מהזיותיו בניד בזק:  "מה... מה אמרת?", ליחש אליי
מבולבל וזחוח, והניח את כוס הקפה שלו על השולחן הקטן.
- "אמרת קודם, שהוא צדק. על מי דיברת?"
- "אה, זה...", הפטיר.  הוא הביט בי אז במבט חלול, דהוי - כמעט
עיוור - ואמר לי:  "הוא השוכן מטה, במעמקים. אתם מכנים אותו,
לוציפר, אני מניח..." תלה בי עיניים שואלות, כביכול. לאחר שנטל
לגימה קצרה מהקפה שלו, אלוהים ביעבע שיעול חזק וצורם ממעמקי
גופו השטוח, כיחכח והמשיך:  "כשדיברנו, אני והוא, הוא אמר לי
שאין טעם שארד. הוא ניסה להוכיח לי שהשלטון עכשיו שלו - התוהו
והכאוס בידיו שלו!", אלוהים לא התאפק והטיח אגרוף של נוצה
בשולחן הקטן.  נתזי ליחה צהובים נפלטו מפיו הקפוץ.  אישה זקנה
שישבה, חצי-רדומה, בכסא המקביל לנו, פקחה עין סקרנית ונרדמה
שוב. הוא המשיך.
- "תגיד לי אתה, אתה נראה לי אדם חכם.  כשירמי דיבר, מישהו
טרח להקשיב לו?  לא!", ענה לעצמו בזעף, "אף אחד לא הקשיב לו
ו-...", ידיו של הזקן רעדו מאליהן ונראו חיוורות עוד יותר,
ועיניו השקופות אדמו בן-רגע בזעם.
- "אממ... ירמי? קפלן?", שאלתי ומיד הבנתי שזו שאלה מיותרת
ושטותית.  מה לאלוהים ולירמי קפלן? איזה ראש דפוק יש לי. זו
בטח העייפות.
הזקן, כמובן, גיחך: "לא הזמר הזה, לא הוא.  ירמי הנביא".  
הדרת הכבוד שעטה, שעה שציין את שמו של אותו נביא, דעכה ופינתה
את מקומה למבט המבולבל הקודם, שחוטי חשש ואימה ילדותיים - כשל
אלו, המטורפים בדעתם - נשזרו בו.
 כמו בובת-חוטים, שסיימה את תפקידה, שלח את זרועותיו הצהובות
וקרס על השולחן עם ראשו הלבן:  "אני רוצה הביתה." ייבב, כשהוא
פולט שיעולים נוספים מפעם לפעם.
ביום חמישי בערב נסעתי ברכבת, ולידי - כחוש ומייבב - מוטל
אלוהים.