את הקנאה נקטוף מן העץ המשגשג בשדה הבודד אשר האדמה סביבו
מורעלת, אשר צמחיו הקודמים שגרו שם נקברו לעולמים.

הקנאה הצליפה בה
גם בלילות הקרים,
גם בימים שמחים.
היא קראה לה לבוא לבקר אותה.
היא השמיטה את חיוכה מפניה
החיוורות היא לא התביישה, אף לא לרגע.
היא תמיד חיכתה לה בפינה כדי להשתלט עליה.
לקבל את כוחה.
היא רצתה בה בכל כוחה חיכתה לבואה,
הקריבה את נשמת אחייה בשביל לראות אותה,
לגעת בה.
זה כאב לה יותר מכל דבר, אך היא התמכרה לכאב
להרגשת הקנאה המלוכלכת  שהגיעה מעומקי
נשמתה.
חיוכה הזייפני, היא העניקה בנבזיות, היא נשיקה בבדידות,
היא פעלה נגד עצמה, מעצימה את כוח הכבידה של אישה הבודדה.
היא לא שנואה, ולא מלאה בהערכה,
פשוטה, שמה השני - קנאה, אין בה רצון לנסות  אין בה הרבה
תקוות. הכל יעשה בשבילה בזמן כזה או אחר.