היא עמדה שם בשמלה צחורה - והרגישה בתכריכים.
מעליה כיפה לבנה - והיא ראתה רק שחור.
כשהוא קידש אותה - היא כמעט הקיאה.
אבל עמוק עמוק בלב, היא ידעה, שאין לה מה להתלונן, שהיא אשמה
בכל.

אמא שלה כעסה, ניסתה להסביר שלא יעלה על הדעת להתחייב, להתחתן
עם אדם שלא ראתה מעולם. כולם התנגדו, אמרו שבטוח יהיה גרוע,
ניבאו שחורות, אבל היא התעקשה, תמיד הייתה עקשנית, וחילקה
הזמנות בשפתיים קפוצות.

והם באו, כולם, גם אלה שאיימו שלא יבואו, וגם אלה שנשבעו.

ברגע הראשון שהבחינה בו לבוש חליפה כהה ויקרה מעוטרת בעניבה
זוהרת, היא שנאה את המבט שלו בעיניים, היא השתדלה לא להביט בו,
היא ממש תיעבה אותן.

כשאמה ראתה אותו לראשונה, שם באולם, היא לא יכלה שלא לחייך
לעצמה, כנראה חשבה שהבת הסוררת הגיעה סוף סוף לנחלה. היא לא
יכלה שלא להתפעל מקומתו החסונה, משערו הצהוב הנופל באלגנטיות
על פניו המסותתות, המעוטרות בעיני תכלת מרהיבות. תמיד ידעה שיש
לבתה יותר מזל משכל.
כשהיא ראתה את אמה מחייכת, היא התחילה לדמוע, ומרחה את האיפור
שהיה מרוח על פניה בצורה מוגזמת מלכתחילה.

פעם ראשונה היא שנאה את עצמה,פעם ראשונה היא הודתה אפילו בינה
לבין עצמה שטעתה, ובגדול. תמיד הרגישה לבד גם כשעטפו אותה
חברות ואחר-כך בחורים תמיד סבלה. כנראה הייתה מסוג האנשים
שנועדו לסבול, כאלה שאלוהים סימן מהיום שנולדו.

בלילה הראשון שלהם יחד היא ברחה, שוטטה לבדה ברחובות, הגיעה
לים. והוא - ההמום, החל מחפש אותה בקדחתנות עד שמצאה יושבת על
שובר הגלים, ובוכה, בכי אצילי, יהיר, ללא קול, רק דמעות
התגלגלו על לחייה כיהלומים בחשכה, היא בהחלט הייתה אחת הנשים
היפות שראה מימיו. כאב לו לראות אותה כך, והוא אסף אותה
לזרועותיו וחיבק אותה חזק, מדי, גופה כאב לה, אך בעיקר העיקה
עליה נשמתה הדואבת, ושאלה אחת ניסרה את מוחה המיוסר: למה? למה
היא עשתה את הטעות הזאת? תמיד היא שיחקה עם המזל, מתחה אותו,
התגרתה, דחקה אותו לפינה - ותמיד איכשהו הצליחה, הצליחה -
והרגישה רע.
אבל כנראה שהפעם לא הצליחה, נכון, הוא נאה ודואג ואוהב, אבל
היא שנאה אותו, ליתר דיוק את המבט שבעיניו היא אפילו לא יכלה
להגיד מה הוא הכיל, היא פשוט תיעבה אותן, את עיני הדוגמן שלו,
תכלת מסנוור. המבט הזה עשה לה רע, כל פעם מחדש שראתה אותן הכו
בה גלים של כאב וזיכרונות שהעדיפה לשכוח.

הוא החזירה הביתה, השכיב אותה לישון, ליטף אותה, הבטיח שהכול
יסתדר, סנגר עליה, חשב כנראה שזה פחד ממחויבות, הוא הרי התאהב
בה דרך הרשת, התמונה שלה שבתה את ליבו, וגם היא לא הייתה אדישה
אליו, אל התמונה עם המשקפי-שמש ששלח. הוא אהב אותה, וסלח. יצא
לעבוד.

כאשר הוא טרק את הדלת, כאחוזת דיבוק היא רצה למטבח והוציאה את
הסכין, היא רצה לשירותים הסמוכים הביטה במראה - והחליטה. היא
הוציאה את עיניה בבת אחת, והורידה עליהם את המים בשירותים.
והבטיחה לעצמה - שכעת מבלי להביט בו, היא תאהב אותו, היא חייבת
לאהוב.