ההכרה הפשוטה ביותר שאדם מגיע אליה, בגיל מתבגר היא: "זה פשוט
לא יכול להיות". איכשהו כולם מוצאים אהבה, מתגברים על פרידות,
ורק את נמצאת באותה הנקודה עם לב שבור. הרי זה נגמר כבר לפני
כמעט שנה (את עושה לעצמך הנחות), ועדיין כלום. ובדיוק כשאת
מחליטה לעשות הכול כדי למחוק את הדבר הזה שנקרא, "זיכרון",
מגיע א' ואומר לך איך הוא חלם על האקסית המיתולוגית שלו,
ועכשיו זה הזמן להזכיר לעצמך שאם אי פעם בקיום שלך היתה  אקסית
מיתולוגית אז זו האקסית של א'. והחלום כמובן מתחיל באקט מיני
שא' מפסיק ואומר לאקסית המולטי-מיתולוגית שהוא בקשר, בקשר!
החומד עיזים הזה שנגע רק שבוע לפני בכל דבר שזז רק כדי להשקיט
את החיה שלו, אומר לה שהוא בקשר, בקשר!

טוב, אחרי שהתגברתי על פרץ ציניות בלתי נשלט שפרץ מתוכי, עצרתי
והפנמתי איך שאני לא נותנת סיכוי לשטות הזו סיכוי, ולמה? כי
אני עדיין עם אותן עצמות שבורות מהוא שאסור לומר את שמו, אבל
כל דבר מזכיר לי אותו. עם זה עדכון פקקי תנועה בדיוק במחלף
רוקח, או כל סוף חודש שמשהו חייב להזכיר שהירח כל כך יפה. ועד
כמה הוא לא יצא לי מהראש.

אז למטרה: לחסל את הזיכרון!

יצאתי לחסל את הזיכרון בכל המחוזות האפשריים, בשתייה מרובה עד
לאיבוד הכרה. אבל המזל שלי, שאני זוכרת את מצבי השכרות שלי עד
למצב שבו אני, איך אומרים בשפת הצעירים היום- "נשפכת", אז את
זה אני מדחיקה. היה סילבסטר, וכראוי לכופרת יצאתי עם החברים
למסיבה קיבוצית במטרה ברורה להנות קצת ולתפוס איזה מתנדב, כי
קיבוצניקים יש לי מספיק ברזומה, אז השארתי את כל השאר בידי
חברה קרובה והיא הבטיחה לסדר את הכל כשאני כבר מפנטזת פיזוזים,
שתוך כדי אני כבר מסננת את המוכר מהחדש והמעניין.

אבל המרחק בין החלום למציאות, בערך כמו המרחק ביני לבין השגת
המטרה שהפעם נראתה כה קלה להשגה. אחחח גוולט, כזו מסיבה אני לא
מאחלת לכל היאפיות הצפוניות שחושבות שהכל מגיע להן כי הן נראות
כמו "הילה" בפרסומת החדשה של "מילקי", שדרך אגב, אפילו מצליחה
להדליק בחורות.

זה היה אוסף זקנים קיבוצניקים שעברו על כל המשק, וכשאני אומרת
משק אני מתכוונת להכל, כולל פינת החי המסכנה בכניסה לקיבוץ.
הגעתי, והבחור הכי צעיר היה התאילנדי שאסף את הזבל, שאם הצלחתי
לשים אליו לב, כנראה שזה מספיק כדי לגרום לכל בחורה לרצות
לקפוץ לדיר ולטבוע. אבל החברה שלי, ימח שמה, היתה כל כך
משוכנעת שפשוט נורא מוקדם והחברה הקיבוצניקים מיד מגיעים, שהיה
לי נורא קשה לפוצץ את ההזיה שהיא נמצאת בה.

מיד נגשתי לבר, ושם היה בר-מן פאתטי, מהסוג שאחראים על החינוך
כי הוא בחיים לא יתבגר. הוא ברוב חוצפתו זורק לי איזו יציאה
משנות החמישים- "באה לפה הרבה?" כאילו הרגל שלי היתה דורכת
במקום כזה אם לא הייתי תקועה בפנטזיות "קפ אוב קופי, פאק אוף
תי".
ואני מחייכת בנימוס ושואלת האם בקיבוץ יש מתנדבים? ואיך לא
הייתי מופתעת שעל פניו הופיע חיוך חצי מלגלג חצי מתבייש, כי
כנראה הרבה זמן לא היה את מי לסנג'ר בקיבוץ.

הפיוז עלה לי ואני מוצאת את עצמי מורידה 3 צ'יסרים של ייגר אחד
אחרי השני, רק כדי שכל מי שיתקרב יקבל את ההדים מהפה שלי
ויבהל, לא שזה עזר ממש. ואז משום מקום זה מתקיף אותי מימין שיר
של אביתר בנאי "יומן רוסי", ומצד שמאל איזה בחור שבתוך סיבוב
הראש אני די בטוחה שהייגר החליט לתת את המכה שלו, מגיעה החברה
שלי ואומרת משהו בסגנון- "דופקת את הראש כבר? עוד מוקדם בערב",
ואני יודעת שבחיים לא הייתי כל כך קרובה לדפוק כדור לראש.

היו מקרים אחרים, אבל אחרי הערב הזה הבנתי סופית שאני לא בנויה
לפנטזיות מתנדבים ורגלי לא דורכת יותר בשום קיבוץ. אז עברנו
לתקופת המנץ' והיה אחלה מנץ', רק שעליתי 3.5 קילו ולמדריך
ההומו שלי מחדר הכושר כבר התפוצץ וריד. ואז במקום לאבד תאי מוח
אני מאבדת את האוויר בספינינג, והתרנגולת הראשית שהיא החברה
הכי טובה של המדריך שלי, שדרך אגב מבקש שאני יקרא לו "מדריכה",
כאילו אף אחד לא ישים לב לבליטה במפשעה שלו בתוך הטייץ
אובר-אול.

אז וויתרתי והחלטתי שטיול לסיני זה מה שאני צריכה, אבל אחרי
יומיים של ים וים וים וים וחום לא יאמן, איבדתי את הלוק
המלכותי שאימא שלי עבדה עליו במשך שנים ונשאר איזה ערבי חמוד
שרוצה לקנות אותי, כאילו הייתי איזה תיירת סוג ז' בשוק הבשר של
סיני. וגם שם לא מצאתי מרגוע, כי מה יש לעשות בסיני בלילה
כשהגנראטור מפסיק לעבוד, חוץ מלהביט בירח ולהתגעגע למיטה שלי.

איך החזרה הזו לכל קטע בעבר חייבת להראות כאילו היא היתה הכי
טובה, שאיכשהו אני תמיד זוכרת שהיינו הולכים לישון פנים מול
פנים, צמוד צמוד, ואיך שהיינו ממחזרים את האוויר, או שהיינו
הולכים לישון ב"כפיות". ולא את הלילות הלא מסופקים שהייתי
הולכת לישון לא מסופקת ועצבנית, שהדבר היחידי שניחם אותי זו
החתולה שלי ששורטת אותו כי הוא זז הרבה בלילה.

ואיך הוא היה חוזר מהצבא ומביא לי פרחים, ולא סתם, אלא סחלבים
או דברים שיש להם קשר לזה שאני אוהבת דברים שיש בהם עומק.
והכי, זה המקלחות המשותפות שהיו פשוט שעות של סיבונים, רק כדי
להוריד ממנו את ריח הזיעה של 18 יום בשטחים. איך הוא הכי יפה
בעולם ואיך אני רציתי רק להיות איתו ושום דבר אחר.

גרם מדרגות ועד גרם, אני עולה בדרך החוצה מהמחילה שלי. בכל
הדרכים שאני לא מצליחה לחסל את הזיכרון אני מבינה את עצמי יותר
ויודעת יותר ויותר מה אני מחפשת, ומי הייתי, וכמה שסיום
אופטימי זה ממש לא אני. בטח לא המזל שלי, אז למה לחפש כשאפשר
לומר שאני מוצאת סיפורים מכל תחושה קטנה שאני סוחבת לאורך
השנים. אנשים מתגברים ואני איתם, אבל גם לא.
ואיפה שהוא לא יביט, אני בטוחה שהפרצוף הקר שלי שם, על כל
הדברים הנוראיים שאני עשיתי לו.