למה אני כזה ילד? ילד שחייב ריגושים?
ילד הארד קור ישראלי שמרגיש שהוא כבר ניסה הכל...
סמים למיניהם, אלכוהול, זיונים בתור מפלט...
כל דבר היה טוב לתקופה קצרה.
סמים זה חביב אבל נמאס, אלכוהול זה נחמד אבל קשה מדי.
זיונים זה צורך בסיסי, זה לא נמאס.
אם הדבר הופך לקבוע, צריך כל פעם להקצין, ללכת יותר רחוק, יותר
חזק, יותר מהר, יותר כואב, יותר משפיל, זיון בסיסי כבר מזמן
הפך למשהו די סתמי ומשעמם.
אז אני שואל- למה אני כזה ילד הארד קור ישראלי?
למה אני חייב ריגושים כדי להרגיש חי?!
ואז זה הגיע, משום מקום צמחה לה האהבה, האהבה האמיתית בחיי.
נחשו מה?
זאת לא בחורה!
זה לא בחור!
זה אופנוע!
למה אופנוע?
הוא נותן לי להתרגש כל פעם מחדש, להאיץ יותר חזק, לחתוך יותר
מכוניות, לפרפר יותר בפניות, והדובדבן שבקצפת:
להשכיב אותו! יותר ויותר נמוך, כל פעם מחדש, עוד יותר, ועוד
יותר ועוד יותר.
עד שפתאום צצה לה תחושת מוות באויר, המוות! הוא מרחף מעלייך,
מחייך לך עם חיוך זדוני שכזה, ולוחש לך: "נו ילד... זה כל מה
שאתה יכול לתת? הרי אני לא צריך להזכיר לך, ככל שתשכיב יותר
נמוך, ככה תתקרב אלי יותר, ככל שתתקרב אלי יותר, יותר תהנה,
יותר תרגיש חי, יותר תתרגש".
וככה זה הולך... אתה משכיב ומשכיב נמוך יותר ויותר, המוות
מעלייך!
ולך אין דאגה בעולם. אתה במצב שאתה כמעט מוכן לקבל אותו,
בתמורה לריגוש קשה, ריגוש מרטיט נשמות.
ואז זה קורה... הרגליות מתחילות לשייף את האספלט הרותח.
מתז של ניצוצות יוצא מהרצפה, כאילו היו זיקוקי דינור שמברכים
אותך,
מברכים אותך לקראת בואך לעולם הבא.
השלדה מתחילה להתעוות, הפרונט מרגיש עמום משהו...
ואתה?
אתה בעולם משל עצמך... חי את הרגע, חי את הפניה, חי את
הריגוש.
האינסטינקטים הקדמוניים שלך יוצאים החוצה, הטירוף חוגג...
לפתע מופיעה לה דילמה.
להשכיב יותר נמוך? להרגיש יותר? להתרגש יותר?
עכשיו אין יותר מחשבות, גם אם תרצה, אתה לא יכול.
האינסטינקס הקדמוני הפראי שלך, הוא זה שעוזר לך, הוא זה שגורם
לך לצאת חי מהפניה!
ועוד איזו יציאה...
התיישרות, האצה חזקה והחלקת זנב מתלהבת שכזאת.
כאילו נתת למוות מעלייך למצוץ את האצבע המשולשת הגדולה והיפה
שלך!
והוא לעצמו: "חכה חכה ממזר קטן, בקרוב אתה שלי!"
הזרמים עוברים בגופך, החיוך לא יורד מפנייך.
והמחשבות?
הן כבר על הפניה הבאה...
אז למה אני כזה? כזה ילד הארד קור ישראלי?
כזה שחווה כל כך הרבה בחייו הקצרים, וזה כל כך לא מזיז לו שאת
הרוב הוא לא זוכר?!
אז למה אני כזה? כזה ילד הארד קור ישראלי?
את האמת, אין לזה תשובה, אין לזה תרופה, אין לזה ירידה בחשק,
ואין לזה תקווה.

שלום לכולם.
אני ג'ון סמית ואני מכור.
מכור לריגושים...