עשרות בני אדם - איכרים, נשים, ילדים, כולם עומדים ומחכים
בכיליון עיניים שההצגה תתחיל. והנה אני, השחקנית הראשית,
נכנסת; צועדת בין זוג שומרים האוחזים בזרועותיי בחוזקה. הקהל
צמא הדם משתלהב למראי, פוצח בקריאות שנאה וזעם על הפשעים מסמרי
השיער שביצעתי בדמיונם. הם מנופפים בקלשונים לעברי, דורשים את
מס הדם עבורו הגיעו. המשמר שלי מזעיף את פניו למראה ההפרעה
ומפזר את ההמון החוסם את דרכו, לא מהסס להשתמש באמצעים אלימים
כשיש צורך בדבר. ניתז דם פה ושם לא מושך את תשומת ליבו של איש.

במאמץ, החבורה הקטנה שלנו מפלסת לה את דרכה למחוז חפצה, מתעלמת
מהחתכים והחבורות שאני מרוויחה תוך כדי.
לבסוף אנחנו מגיעים למרכז הכיכר ונעצרים לפני מדרגות עץ.
השומרים מרפים מזרועותיי הכפותות, וזוג סימנים אדומים מתפשט על
פניהם במקומות בהם אחזו אותי קודם לכן. אנחנו עומדים רגע בחוסר
מעש עד שהם מבינים שאיני מתכוונת לטפס לבד, לכן דוחפים אותי
בעצמם.
אני מועדת קדימה, כמעט נופלת מהבימה הקטנה אל תוך הלוע הפעורה
של הקהל השוצף מלפנים. הם צועקים בחימה "מכשפה!", ו"בת השטן",
וכינויים שונים למיניהם. אני לא מצליחה למנוע מקצה פי להתעקל
קלות כלפי מעלה במרירות, מתאפקת שלא לפלוט באופן אירוני "תודה
על המחמאות!",
למרות שלמעשה, בשלב הזה, כבר לא ממש משנה מה אומר.
כמה ירקות מוצאים את דרכם אל בגדיי ופניי, וכן גם אבן קטנה
שגורמת ללסת שלי לדמם. אני לוקחת צעד לאחור ומזדקפת בגאווה
בעודי מקווה שהמבט בעיניי נראה מתריס, ולא מפוחד עד מוות, כפי
שבאמת אני מרגישה. הפעולה לא מתקבלת באהדה, וגוררת אחריה מטח
נוסף של אוכל צמחוני. הם לא מעדיפים לאכול את זה? עם כל
ה"מכשפות" שמוצאות כאן להורג באחרונה, ניתן היה לחשוב שיגיעו
בסופו של דבר למסקנה הבלתי נמנעת, שבקצב הזה, הם יבזבזו את כל
היבול שלהם.
מישהו מרהיב עוז עד כדי כך שמצליח לטפס על הבמה ולירוק לרגליי
לפני שהזקיפים הודפים אותו חזרה לאחור. חודש לפני, הוא היה קד
אילו הייתי עוברת לידו ומחייך לגברת הצעירה. אבל זה היה חודש
לפני. עכשיו זה שונה, עכשיו אני מכשפה.
מדהים באיזו מהירות כיוון הרוח משתנה.

הכרוז פותח את פיו, גורם לקהל להשתתק בציפייה מהופנטת. הוא
מתחיל להקריא בקול צלול ורם מהמגילה שבידיו:

"מאיה סבטלנובה, את מואשמת בכפירה, כישוף, ושיתוף
פעולה עם השטן. נעשה לך משפט כדין וכצדק, והוכרזת
כאשמה. גזר דינך הוא שריפה בפומבי"!

בשלב זה ההמון שובר את השקט המרותק והצהלות מתחדשות בהתלהבות
לא מרוסנת. "הם כולם מריעים לי כאילו הייתי קבוצת הספורט
שלהם, בחיים לא הייתי כל כך פופולארית!", אני חושבת
בסרקסטיות, מכסה את האימה שלי בהומור.
גבר עולה על הבמה, חבל אחוז בידיו. הוא דוחף אותי אחורה לעבר
עמוד גבוה המזדקר כנגד השמיים הקיציים והבהירים של יום אביבי
חמים ונעים. אני יכולה לשמוע ציוצים של ציפורים פה ושם, מבעד
לשאון. הכל נראה כל כך עליז, כאילו לא הולכים לשרוף בן אדם חי
עוד שתי דקות.
האיש אוחז בידיי, ואני נתקפת פאניקה פתאום ומנסה להשתחרר,
למרות שאני יודעת כמה מטופש וחסר טעם זה. אפילו אם הייתי
מצליחה להעיף את הגבר המגודל מדרכי, וזאת על אף שידיי כבולות,
מה הייתי עושה אז? אין לי סיכוי לברוח, הכפריים ירדפו אחריי
ויקרעו אותי לגזרים.
אני מפסיקה להיאבק, אפילו שכל האינסטינקטים שלי זועקים באזהרה,
מוחים ודורשים שלא אכנע. הם לא קולטים מה שהמוח שלי כבר הבין;
את הקרב הזה הפסדתי מראש.
אז זהו. עכשיו אני קשורה לעמוד, סיבי החבל הגסים שורטים את
כפות ידיי, ואם מקודם לא הייתה לי אפשרות להימלט, כעת אני לא
יכולה אפילו לנסות.
כעבור זמן מה הכרוז מכחכח גרונו ומשדל את הקהל לחזור לשמור על
דממה. "מילים אחרונות?", הוא שואל בחומרה.
"אולי אפשר בבקשה לוותר על הכל וללכת הביתה? אני מבטיחה
להתנהג יפה פעם הבאה..."
אבל לא, אתם כולכם התלבשתם יפה בבגדים החגיגיים שלכם, התכוננתם
וחיכיתם. אי אפשר להרוס לכם באמצע את כל הכיף.
"אין", אני אומרת ומנידה את צווארי לשלילה, מחניקה את כל מאות
המשפטים שחולפים לי בראש.
"אני מבין. אם כך, החלו בשריפה!", המילים מהדהדות באוויר
בטקסיות חגיגית, והקהל המוקסם חוזר לצהול. "למה הם כל כך
שונאים אותי?", אני תוהה; לא עשיתי להם דבר.
אבל אני יודעת שזו לא השאלה הנכונה. הם לא שונאים אותי, הם
אפילו לא מכירים אותי. אני לא מעניינת אותם, ולא אכפת להם אם
אמות בייסורים או אחיה באושר ועושר עד עצם כל יום שהוא. השאלה
האמיתית היא: "למה הם כל כך נהנים לשנוא?".

הגבר השרירי שכבל אותי לעמוד קודם לכן מרים דלי שמן ועולה שנית
על הבמה. הוא מתיז לעברי את תכולת הדלי, מה שלא משפר את הופעתי
המטונפת ממילא.
הנוזל הצונן כמו מנער אותי מקור-הרוח שלי, ואני קולטת שהפעולה
הבאה תהיה זריקת לפיד שיבעיר את המוקד, ואותי יחד עימו. השניות
לא חולפות באיטיות כפי שאומרים שקורה ברגעי סכנה, הן חולפות
מהר, מהר, הרבה יותר מידי מהר.
"רגע!", אני קוראת בקול רם, מנסה למשוך זמן. "תנו לי רגע, רגע
להיזכר, רגע להיפרד...","חמש דקות, אני מבקשת חמש דקות! זוהי
הבקשה האחרונה שלי, רק חמש דקות...", קולי הופך ללחישה חנוקה
לקראת הסוף בעודי מביטה בכרוז בתחנונים.
ההמון מתחיל למחות בזעם, מפחד פן יילקח ממנו הבידור המובטח לו.
"אל תתנו לה רגע, היא תכשף אתכם!", מישהו צועק.
הכרוז מהסס בעוד עושה דברו, שבדיוק עמד להבעיר את הלפיד, מביט
בו בשאלה.
"בבקשה", אני מוסיפה בשקט, נותנת לדמעות לפרוץ מתוכי ולפלס להן
שבילים בהירים בזוהמה שעל לחיי.
הוא משתהה עוד רגע, ואז הבעת פניו משתנה והוא קורא בקול זך
והחלטי, "יהי כן! חמש דקות, ואז העונש יתבצע".
"את רוצה להתוודות?", הוא פונה אליי בשקט, כמעט ברחמים, בקושי
נשמע על רקע שאגות הזעם והאכזבה של הנוכחים.
אני מסרבת בניד ראש נחרץ. אני לא רוצה להתוודות. "רק להיפרד
ממה שהיה החיים שלי...".
אומרים שלפני שאתה מת, כל חייך עוברים לנגד עיניך. אני לא
יודעת אם זה נכון, אבל איני סומכת על מה שאומרים, לכן בכוונתי
לדאוג לחלק הזה בעצמי.

אני מנסה להעלות בדמיוני את זיכרוני הראשון מהוריי. זה קשה -
הלחץ, הפאניקה, הרעש ברקע, הכאב בגופי... לא, יש לך רק חמש
דקות, את חייבת להתרכז!
"מה זה היה?" אני חושבת בקדחתנות, עוברת על פניי עשרות רגעים
שונים. לבסוף אני מאתרת את הזיכרון הנכון, ותמונה צפה ועולה
בעיניי רוחי.

"מנסה להתקרב למיטה של אמא, אני רוצה לראות אותה. זווית
הראייה שלי נמוכה, ולא עוזרת העובדה שאני מתנודדת בהולכי כמו
ספינה המפליגה בסערה.
אני מצליחה להתקרב, סוף סוף... אבוי, אבא בא ומסיט אותי מדרכי.
אסור לי להתקרב אל אמא, היא חולה מאוד - אני אדבק! - הוא אומר.
לא אכפת לי, אבל הוא עדיין לא מסכים לתת לי ללכת...!"

"היא מתה שלוש שנים אחרי.
ערכנו לוויה קטנה ופרטית, או לפחות, קטנה ופרטית במושגים של
המשפחה שלנו. מה שאמר- דודים, דודות, סבתות, עוד קרובי משפחה
מדרגה לא ברורה, ידידים, וסתם אנשים מבחוץ שהריחו את הכיבוד
ולפיכך החליטו להצטרף.
בתור בת חמש גאה, אני בוכה ומייללת בכל המרץ. כולם מתאגדים
סביבי ומנסים לנחם אותי, חוץ מאחד. ילד בעל שיער כהה, שעומד
מהצד ומתבונן. הוא משפיל את מבטו כששם לב לכך שהבחנתי בו. אני
לא מצליחה להיזכר בו, איני חושבת שראיתי אותו באחד האירועים
המשפחתיים הקודמים שלנו. מעניין איך קוראים לו..."

"קראו לו סבסטיאן, כך הסתבר, והוא היה החבר הכי טוב שלי בכל
שנות התבגרותי אחר כך. אפילו היינו מאוהבים בשלב מסוים, עם
נשיקות ומבטים גנובים וכל העסק; ולא רק מבטים, בין השאר... הוא
היה הראשון שלי.
הסקרנות המינית שלנו פשוט הייתה חלק בלתי נפרד מגיל ההתבגרות,
ובתור האנשים הכי קרובים זה לזה, חקרנו אותה ביחד. אבל נשארנו
חברים גם אחרי כן."

"עשר שנים סך הכל, ואף על פי שכבר לא היינו מאוהבים, עדיין
נשארנו יקרים אחד לשני יותר מכל, והיה ברור לכולם שנתחתן, גם
לנו.
חבל מאוד שלזאבים זה לא היה ברור. וזה כל כך אירוני, כי תמיד
אהבתי זאבים. כולם פחדו מהם, ורק אני, עוף מוזר שכמותי, אהבתי
זאבים."

"הוא לא מת. הספיקו לחלץ אותו לפני שהחיות קרעו את גופו סופית,
אך אחרי שהשמידו את מוחו. מאותו יום, לא משנה כמה דיברנו אליו
או ליטפנו אותו, הוא רק בהה בריקנות בנקודה כלשהי על הקיר,
במבט מת, מת..."

"חמש דקות עברו!", קורא הכרוז ומחזיר אותי למציאות, מחזיר אותי
לצעקות ולריח עשן וליום האחרון של חיי. העלאת הזיכרונות שלי
נעצרה שלוש שנים לפני עכשיו, אבל זה בסדר. ממילא אין לי שום
דבר ששווה לזכור מאז.
"קדימה", הוא פוקד, והאיש לידי מניף את הלפיד. אני רגועה,
עדיין שקועה בבועת השלווה של זיכרונות העבר שלי... אבל לא, זה
לא נכון, אני לא צריכה להיות רגועה; זה הסוף, כאן הכל נגמר;
אין דרך חזרה!

לא באמת. אני עדיין מחכה שמשהו יקרה, אפילו בעודי בוהה במוט
הבוער שגומע את הסנטימטרים בינינו, אפילו בעודי מריחה את העשן
העולה מהלהבה שלו. אפילו בעודי חווה את זה; אני עדיין לא
מצליחה לעכל, לקלוט, לדעת ולהבין שזהו זה. כאן הכל נגמר, באמת
ובתמים.
אלוהים. אפילו בהיותי בת השטן והכל, אני מתפללת. מחכה לנס,
לישועה, לגאולה, לאיזה מטורף שיקפוץ לפתע מהקהל, ישחרר אותי
וילחם בהמון בעת שאני אברח רחוק-רחוק.
אני סורקת במהירות את הכיכר הסואנת. לא, אין משוגעים רחמניים
באופק. אם כי, יש כמות נכבדת של משוגעים מסוגים אחרים.
אוקיי, אז לא מטורף. מין ציפור אגדית ענקית שתפרום את חבליי
ותישא אותי לאנשהו. זה יהיה אפילו יותר טוב.
גם ציפורים אני לא מוצאת.
אז מה נשאר לי? מי יציל אותי?
אף אחד, ככל הנראה.

בסדר, זה כבר לא מצחיק יותר. "עכשיו באמת הגיעה העת להציל
אותי, לא נשאר זמן!", אני חושבת בייאוש בעודי צופה באש שכבר
נמצאת חצי אצבע מעל הבימה.
כל כך הרבה רגעים הצטברו, דקה, ועוד דקה, אין סוף גרגרים בשעון
החול של חיי. שנים שלמות להן אפשרתי לחלוף באיטיות עצלה על
פניי, לא נותנת את הדעת לשניות, לדקות, לשעות, לימים. ועכשיו,
כל רגע, כל שבריר שנייה זו מתנה יקרה מפז שנגזלת ממני בכוח,
נחטפת באכזריות וחומקת מבין אצבעותיי המגושמות כמו מים. נגמרו
לי הדקות. לא נשאר זמן, ועוד מעט לא יישאר כלום.

ועדיין, למרות הכל, אני כמו ילד קטן שטובע וצורח "אבא, אבא!"
כי הוא יודע שבסופו של דבר, כשבאמת לא יוכל להסתדר לבדו, אבא
תמיד יהיה שם בשביל להוציא אותו מסבך הצרות. הוא לא ייתן לילדו
הקטן להיפגע באמת, הרי הכל זה רק מבחנים ומשלים ולקחים ומוסרי
השכל.
אבל איש לא בא להציל אותו, בסופו של דבר.
אבא עסוק עכשיו, ילד, ולמבוגרים אסור להפריע.

וכעת אני מצליחה להבין. להבין באמת, שהרגעים האלה לא ייווצרו
יש מאין, הם ייגמרו לבסוף.
שום דבר לא יציל אותי.
לא אלוהים ולא אף אחד. כל התפילות שהגיתי במשך חיי כמו נוצרייה
טובה, בכנסייה או בלב, כולן הופנו לריק. אלו מביניהן שהתגשמו,
התרחשו לא כיוון שמישהו טרח להקשיב להן ולסובב את גלגל
האירועים רק כי ביקשתי. הייתה זו פשוט עבודתו של הכאוס, רצף
אירועים רנדומאלי, אקראיות חסרת סיבה שבמקרה התאימה לנוסח
בקשתי.
אך הפעם, אני ורצף האירועים פשוט לא מצליחים להגיע לפשרה.
ומכיוון שהוא זה שקובע, לי רק נשאר לעמוד בשקט ולבכות על מר
גורלי. כמוך, סבסטיאן, רק שאתה לא יכולת אפילו לבכות, רק לבהות
ולבהות...

רק עכשיו, כשאני צועדת אל מותי, סופסוף אני מבינה עד כמה אני
לבד.
או ליתר דיוק, לא צועדת אלא עומדת במקום ומביטה בעוד האש
מתקרבת לעברי, מתקדמת לאיטה על פני בימת העץ בעודי מנסחת בראשי
את תובנות החיים העמוקות שלי. יופי של זמן מצאתי לי. חתיכת
דיליי.
הלהבות מכלות את הגזעים היבשים בעודן מתפשטות במתינות. כרגע
עודן באזור נטול שמן, מאפשרות למבעיר ולקהל זמן לסגת בינתיים.

הרוח נושאת לעברי את העשן, ואני מתחילה להשתעל ולהיחנק. עיניי
צורבות, לכן אני עוצמת אותן ומשתדלת לעצור את נשימתי על מנת
למנוע מהגז לחדור.
אבל זו טעות, עליי לקוות למות מחנק לפני שהאש תגיע אליי. לכן
אני משנה אסטרטגיה ופוערת את פי לרווחה, אוספת לקרבי את כל
העשן שאני מצליחה לשאוף לפני שהשיעול מאלץ אותי להפסיק.
כל הרעש מסביב מתאחד לצווחה חסרת מילים המאיימת לפוצץ את ראשי,
החום גדל, ואני מתחילה להזיע בטירוף. לפתע חרטום אחת מנעליי
מתלהט, עד שאני מרגישה את האש עצמה מלחכת את רגלי.
"איי!", אני צורחת בייסורים ובוכה. הצרחות סביבי מתחזקות עוד
יותר בתגובה, גואות באקסטזה.
"לעזאזל", אני חושבת מבין הדמעות, "הלוואי ובאמת הייתי
מכשפה. הלוואי ויכולתי לשרוף את כולכם".