אף פעם לא חשבתי, שאפשר לחיות גם אחרת. מקסימום לשרוד, לעבור
כל יום בנפרד ואז נותר לצנוח אל שינה ללא חלומות, שמשכיחה שעוד
מעט מחר.

ביום הראשון למשל, הייתי צריכה לקבל כדור אחד בלבד, 50 מ"ג וזה
הכל. כך גם ביום השני והשלישי, עד לפגישה הבאה. חמישים מיליגרם
ארוזים בקופסה קטנה. חמישים שהפכו למאה ושגרמו לי לא לישון כמו
שצריך, לבחילות ולחוסר מנוחה עצבני.
כך עברו להם שבועיים וחשבתי שאני משתגעת.

גם אחרי השבועיים האלה, למען האמת, לא חל שיפור רציני. המשכתי
לקחת את הכדור הארור כל בוקר, עד שהתרגלתי לבלוע אותו "על יבש"
עוד לפני שהכנתי לעצמי קפה.
כעבור שלשה שבועות, התחלתי להרגיש את השינוי.

דבר גורר דבר, אמרה הפסיכיאטרית. את תרגישי טוב יותר,
כשהכדורים ישפיעו. אח"כ גם תתפקדי טוב יותר ותוכלי גם ליהנות
מהמצב החדש.
כן, המצב החדש. בטח. גם ליהנות. אני כל כך סקפטית. מזמן לא
הרגשתי מה זה ליהנות. על איזו הנאה היא מדברת בכלל.

היו ימים עם עליות וירידות, הייתי עצבנית לפרקים או מאושרת בלי
שום סיבה. כך עבר לו חודש ועוד חודש. כל כך התרגלתי לתנודות
במצבי הרוח, עד שלא הרגשתי, איך הן מתייצבות. העצבנות, המתח,
חוסר המנוחה התחילו להצטמצם ואני, אני שהייתי הולכת לאיבוד
בתוך עצמי, קמתי לפעמים עם שיר חדש בלב, כמו שאומרת הקלישאה.

ולא רק זה, חזרתי לרוץ. בהתחלה הייתי רצה קילומטר, אחר כך
שניים ולבסוף שלושה או ארבעה. הציפורים בפארק היו מכירות אותי,
מגיעה עם הזריחה בנעלי נייקי לבנות וסרט מונע זיעה כרוך לי על
המצח. רצה, רצה ורצה.

זה לא הזמן לדבר עליו ואולי בעצם כן. מתי זה הזמן המתאים לדבר
עליו? אף פעם כנראה ובכל פעם כן.
עוד סיבוב בפארק, הרגליים כבר מתעייפות לי. אני מנגבת את הזיעה
בחולצה שעלי, חושפת טבור עם עגיל מוזהב, שקיבלתי ממנו במתנה.

חמש עשרה שנים עברו ואולי יותר, אני לא כל כך טובה בלזכור.
הכרתי אותו לפני הנפילה האחרונה, הצטרף אלי לריצה היומית.
שתקתי והמשכתי לרוץ לידו, תוהה מה בחורון צעיר כל כך עושה
בפארק בשעת בוקר כל כך מוקדמת. תוהה מה יש לו לעשות לידי. כמו
מובן מאליו הוא הצטרף כך אל חיי.
רצנו בשתיקה בוקר, שניים , שלושה. הייתי סוקרת אותו בזויות
עיני, מזהה בו תוים מוכרים. מוכרים וזרים. עוד סיבוב אחד ודי.

טוב, מספיק להיום, אני אומרת ומתיישבת למרגלות העץ שלנו. כן,
יש לנו כבר גם עץ. הוא מתיישב לידי ושותק. משכימי קום אחרים
חולפים על פנינו מי בריצה ומי בהליכה. גם רוכבי אופניים יש פה
ושם. לאחרונה התווספו אליהם קבוצת בנות עשרה עם רולרס.

יופי של שמש, הוא מפטיר ומפקיר את פניו אל הקרניים של סוף
הסתיו. אני מושיטה יד ומיד אוספת אותה בחזרה. שערו חלק כל כך.
חלק כמו שלי, נחושת אדמדמה כמו בימים שבהם לא הייתי צובעת את
שלי. נגמר בית הספר? אני שואלת.

כן הוא עונה, התחיל החופש הגדול. את המילה "גדול" הוא מתקשה
להגות. הג' כמו נשמטת לו והוא צריך לחזור עליה כמה פעמים
"ג-ג-גדול". שמתי לב שקשה לו במילים מסויימות. הוא נוהג למשוך
את אותיות הפתיחה עד שהמילה מתייצבת לו בפה. את הגמגום הזה הוא
לא ירש ממני, זה בטוח.

לא שמתי לב בתחילה, אבל הוא מתקשה גם לכתוב. כשאיית לי את שם
הרחוב בו הוא גר עם הוריו, הוא חזר כמה וכמה פעמים על המילה,
כמו לשמעה קודם בראשו ורק אחר כך לשחרר אותה החוצה אלי. יש לי
קצת בעיות עם שגיאות הכתיב הוא התנצל.

מוזר היה לשמוע אותו מדבר על כך. גם אני מתקשה עד היום לאיית
מילים כמו שצריך. עד שגיליתי את הספלר של וורד, כמות השגיאות
בכל מסמך שכתבתי, היתה נוראית. גם היום יש לי שגיאות לא מעטות,
אבל המתמחים במשרד שלי עוברים על כל דבר כתוב, כדי לוודא שהכל
בסדר. אני יודעת שמאחרי גבי הם מכנים אותי "הדיסלקטית", אבל
ממש לא אכפת לי.

נו, מה קורה, האצתי בו. ספר לי קצת על התוכניות שלך לחופש ומה
עם ענת? עדיין מחמיצה לך פנים?
הגבר הקטן שלי כבר יוצא עם בחורות, התגאיתי בתוך תוכי.
כבר שכחתי ממנה הוא עונה. יש לי חברה חדשה מהכיתה המקבילה.
קוראים לה יעל.

סתם יעל? שאלתי. גם לי קוראים יעל. לא, לא סתם יעל. יעלי היפה,
הוא צחקק וקם מותח את רגליו.
טוב, אני צריך לחזור הביתה. להתראות. הבטתי בגבו המתרחק ועם כל
פסיעה הרגשתי איך אני מתרוקנת.
איך אני מרגישה חלולה. נכון, אין לי שום זכויות ובטח שלא אגיד
לו דבר. ויתרתי עליו כבר אז, עוד בבית החולים מיד כשנולד.

עמרי, קראתי לו בלבי, למרות ששמו היה מיכאל. עמרי, שפירושו
בערבית "גורלי". הייתי רק בת שש עשרה ולא יכולתי לעשות דבר.
בטח לא להביא אותו הביתה. אבי היה יעיל כתמיד. לא לחינם הוא
עורך דין מצליח, מסדר את החיים כמו שהוא רוצה, גם אם הם לא
חייו. בזריזות מבהילה הוא גייס את כל קשריו כדי לפתור את
"הבעיה" ואני ביליתי את חודשי ההריון האחרונים בהוסטל לשכמותי.
מועלמת מהחברים, כי מה הם יגידו וכו'.

פעם, כשהייתי קטנה, אני זוכרת שנסענו לאילת. אמא לא הרבתה לצאת
מהחדר, למעט לארוחות ובטח שלא לבריכה. שמרה את עצמה מהשמש החמה
והיתה עסוקה ב"לנוח". אבא, לעומתה, היה שזוף וקורן בריאות. על
זרועו היתה תלויה, דרך קבע, בחורונת צעירה שהצליח ללקט. אמא,
כמו לא ראתה דבר, התכנסה בעצמה ועצמה עיניים.

צריך המון סבלנות לאבא שלך, היא היתה מסבירה לי לפעמים. הוא
כמו ילד קטן שאוהב ממתקים ורוצה בכל פעם סוכריה אחרת. אבל מה
שחשוב הוא, שאת הקופסה האמיתית, הוא שומר בבית. כן, ממש הייתי
חושבת לעצמי ולא יודעת אם לרחם עליה או עליו. בסוף ריחמתי עלי
ותראו, גמרתי עם כל הכדורים האלה, שמווסתים לי את הדיכאון.

קשה לי להתנתק מהפארק ולחזור לבית הריק, להתקלח ולתפוס מונית
למשרד. אני לא נוהגת ומעולם לא רציתי בכך. פעם שמעתי את המתמחה
החדש צוחק ש"הדיסלקטית מרוויחה כל כך הרבה, שהיא יכולה להרשות
לעצמה מוניות". כמובן שאחרי כמה ימים, הוא כבר התמחה במקום
אחר.

רציתי להחזיק אותו ולחבק, רציתי לגדל אותו בעצמי. אבל גם אני
הייתי ילדה ומה יגידו השכנים. אני לא יודעת איך גילה את זהותי,
איך מצאתי עצמנו רצים כל בוקר בפארק זה לצד זה, מאד ביחד אבל
מאד לחוד. הוא חוזר להוריו וביתו ואני אל הכדורים שהכרתי, מאז
שפגשתי אותו.

שנים הייתי חולמת עליו, מה הוא עושה, איך גדל, מה הוא אוהב או
שונא, איך אגיב אם וכשאראה אותו. איך הוא יגיב אלי. והנה,
כנראה שזה בגנים, יצר החקרנות והסקרנות. סבא-אמא-נכד. מיד
כשמלאו לו שבע עשרה הצליח, תהרגו אותי איך, לגלות את זהותי ואת
השאר אתם יודעים.

תמיד, אבל תמיד, היתה אמא אומרת באחת מרגעיה האימהיים המועטים,
שמאז "המקרה" כמעט שאין כבר כאלה, את צריכה לזכור מי את באמת.
גם אם החיים לא תמיד מאירים פנים, אסור שתאבדי את עצמך בתוכם.
אסור שתרימי ידיים. והנה אני כאן, עושה עוד סיבוב אחרון ודי.
המון שעות יש לי לחכות עד מחר.