אתה לבד. זה כל מה שאתה חושב כל הזמן. אתה לא עושה כלום
בנידון, כי מפחיד אותך לחשוב איך זה אחרת. זה כל מה שאתה מכיר.
התרגלת. כל פעם שאתה חושב "לבד" אתה מרגיש ריקנות, אבל מרגיש
מתודלק. מוכן לכל צרה. אתה? - אתה יכול להתמודד עם הלבד
המחורבן הזה שלך, אז כל דבר אחר הוא בכלל לא אתגר בשבילך. אתה
כל-יכול. בלתי מנוצח. אתה היחיד שיכול לגבור על עצמך.

אתה חי בעולם דמיוני. לפעמים הדמיון שלך עובד שעות נוספות.
עובד יותר מדי. בדיוק כמוך. לפעמים הוא משתולל. בעיקר בחושך.
בדיוק כמוך. לפעמים יש שם מפלצות. אז מה אם זה רק שולחן
וכורסא? אז מה אם הדבר היחיד הנושף לך בעורף זה אוויר המזגן
הקריר? צא מזה. בבקשה. כמה שהיית רוצה, אתה לא תצליח לעוף. אתה
לא תציל את מנכ"ל SONY-MUSIC מפגיעת אוטובוס ותקבל חוזה הקלטות
לכל החיים. היא לא תצחק מהבדיחה הזאת, בייחוד עכשיו, כשהיא כבר
ירדה מהרכבת לפני שתי תחנות ואתה רק הסתכלת, מפוחד, מבועת,
כאילו אדיש. לפעמים אתה מרגיש משיחי כמעט. בטח כי קראת קצת
יותר מדי ניטשה. כן. ברור שאתה הוא האיש. "על-אדם".
Ubermensch. מי אם לא אתה יביא את הבשורה על אדם חדש, מרומם
מכל השאר? כן. בטח.

אתה לא יודע מתי זה ייגמר, אבל אתה מרגיש שזה קרוב, ושזה יהיה
סופי. זה יהיה גדול. משהו יתנגש במשהו, או יתפוצץ, או יתמוטט.
אתה לא תדהה. לא - לא אתה. אתה תלך כשמאחוריך אש, תמרות עשן,
זיקוקים, ואינספור מודעות בעיתון ועל עמודי חשמל על הטרגדיה
האיומה. ההורים שלך יבכו עליך, ולא להיפך. אתה מת מפחד מהמחשבה
שכל העסק הזה עוד עלול להימשך 50 שנים נוספות. חרדה, לחץ בחזה,
נפילת לחץ דם.

הפכת לכל מה ששנאת. אתה לא מתקשר אף פעם. לא שומר על קשר. אתה
מעשן, ועוד מעז לזרוק את הבדלים ככה סתם למדרכה. מיום ליום אתה
הופך יותר ויותר כמו אבא שלך, ואתה לא יודע עד כמה זה נראה לך
ששומעים אותך מתעטש ממרחק 5 ק"מ, ואתה כל כך מפחד שבסופו של
דבר אתה על הכביש המהיר להיות בדיוק כמוהו. כל הרגשות שלך
כבויים. אתה שם אוזניות ולא מתייחס לכלום. מתנתק, ומתחבר למקום
אחר, רחוק, קטן. אין לך בחיים כלום חוץ מהמוזיקה שאתה שומע. גם
עכשיו.

ואתה לא מפסיק לבהות בי מעבר למראה.






(מי אמר שעדיף בגוף שלישי?)