נולדתי בשנת 80 בביה"ח מאיר בכ"ס ליד אימא שניה שהולידה עוד
ילד ולמעשה אני וחברי לחיים נולדנו אחד ליד השני וגדלנו ביחד
עכשיו הוא מת, ואני כותב את סיפור חיי.
גדלנו בשכונה רגילה, היינו הולכים לגן יחד עושים הכל יחד, ימי
הולדת, מסיבות,ואפילו ישנים אחד אצל השני כל יום.
אבל עכשיו הכל נגמר אני לבד מחפש תשובות למעשיי ולהתאבדותו של
חברי למה? למה הוא עשה זאת, למה כשאני חושב מ'זה לקפוץ מקומה 5
תחת השפעה של סמים. זה מאוד כואב.
אני זוכר כשהיינו בביה"ס בכיתה ו' הוא החליט שהוא רוצה לדגמן,
ובאמת כך היה הוא היה ילד כל כך יפה שבאמת כל הבנות היו דלוקות
עליו, כל יום פתק אהבה חדש כל יום מישהי באה להגיד שלום ובעצם
הם התנשקו ואני תמיד הייתי הולך אחריו כי הוא בעצם היה חברי
הטוב ביותר, ידע את בעיותיי האישיות וכך כשאנו בעצם גדלים
ועוברים את החיים ומגיעים לחטיבה שאני עם חברה והוא עם פנקס
שחור ותמיד בחטיבה הוא כישף בנות בקסם שלו שהם היו מטורפות
אחריו, הוא פשוט עשה או אמר דבר שהיה ממש מרגש אותם.
ואז יום אחד לקראת סוף כיתה ח' כשהיתה מסיבת סיום בכיתה, הוא
פשוט לא ידע את מי להזמין למסיבה ומרוב שלא ידע הוא הכיר עוד
בת ואיתה הוא הלך לנשף, ועשה איתה את שנת הלימודים של כיתה ט'.
הם היו מה שנקרא "זוג משמיים" - כל כך היו חמודים, ואני, רועי
שתמיד הסתכלתי מהצד הייתי נהנה להסתכל עליו כי זה תמיד גרם לי
אושר אבל לבסוף כשהוא החליט בכיתה י' אני רוצה להפסיק עם
הבנות, ועם החברים, למה? למה? למה זה התחיל כך? בגלל דבר שקרה
שגם אני הזדעזעתי בגללו, אביו של גיל מת מהתקפת לב הוא התנתק
מהעולם נסגר בחדרו, לא רצה לדבר עם אף אחד, איתי בכלל כמעט ולא
דיבר בכיתה יא' שנינו הופרדנו: הוא ל-יא' 1  ואני ל-יא' 2 וזה
גרם להתרחקות של שנינו.
אבל עבר אי אפשר לשכוח:
גן ילדים, ביה"ס, חטיבה וחיים שעוברים ביחד ולבסוף כשהיתה
ההלוויה של אביו של גיל, נסענו אני ואמי להלוויה ראיתי את גיל
עם חולצה שחורה, מכנסיים שחורות, משקפיים, שיער אסוף והוא בא
לקראתי ואני אמרתי לו גיל אני מצטער על מותו של אביך ואני
משתתף בצערך, הוא כמובן בכה עליי ואמר שהוא רוצה למות גם ורק
בגלל אביו שיקר לו ואני אמרתי לו גיל אל תדאג אני אעזור לך
לעבור את זה, כל השבעה הייתי איתו. הוא התחיל לעשן וכך גם אני
ומיד עם סוף השבעה המשכנו. חשבנו שעוד שנה נתגייס ונשכח את כל
צרותינו. עכשיו הכל שונה שנה אחרי אני וגיל שוב התקרבנו
ונהיינו לחברים טובים מגיל צעיר ועד התיכון מבינים את האהבה,
מבינים את החיים, מבינים מז'ה החיים ומזה ההנאות שלנו.
חברינו לשכבה הציעו לנו לבוא איתם לאילת וכמובן שסירבנו
ולמזלנו צדקנו. כי  4 הנערים  לפני צבא, על 140 קמ"ש בכביש
הערבה, נכנסו למכונית תחת השפעה של קוקאין. התוצאה -  4 גופות,
4 לוויות, הרבה כאב, הרבה הלם, וגיל כמובן לקח את זה מאוד קשה
כנראה הוא הבין מז'ה מוות הוא עבר כאב, חווה כאב, חי בכאב, מה
לעשות אנחנו לא בוחרים את דרך החיים ואנחנו עצובים.
הגיע העת של הגיוס אני וגיל התגייסנו לגולני נהנים מהאימונים,
מהגיבושים ועושים סבבה של חיים קורעים את התחת באימונים ואנחנו
נהנים כ"כ עד ששבוע אחר כך שבעצם מוצאים גופה מוטלת ליד פח
אשפה בבניין חדש.
זה היה גיל. הוא כתב לי: רועי אני מצטער מות אבי  מכביד עליי
מאוד ואני לא יכול להתמודד יותר עם הכאב.
גיל, אני סך הכל רוצה להגיד תודה על הכל ורק שתדע שאני אשמור
עליך מלמעלה ואני תמיד אוהב אותך כל חיי כי אני אדע שאתה חבר
טוב ועוזר כל חיי שבעצם נהנתי בהם איתך.
אני עזבתי את הצבא עכשיו מתסכול כל יום אני בוכה על הקבר שלו
ונזכר בחוויות שלנו ושואל את עצמי למה הכל נגמר.
ביקשתי מהוריי שיממנו לי טיסה לחו"ל רחוק מאוד ואני טסתי
והחלטתי שאני רוצה להתרחק מחיי ורוצה רק לישון ולחשוב על המשך
החיים שלי וכמו שאני יגיד להרבה אנשים.
אלוהים נותן מתנה, נותן חיים ונותן מתנה שאיתה אתה משתמש בכל
חייך שמור עליה שהיא לא תאבד לך .
אני מציע למי שאוהב ושאיכפת לו מהחיים
שימרו על עצמכם ועל חבריכם. טראומות עוברים פעם בחיים אבל
כנראה שאני עברתי יותר. וכשאני רוצה לבכות, אני מוציא הכל הדף
ואני שומר את זה למען הזכרון. כדי שאני אדע מי אני באמת, אחד
שאוהב ושנותן הכל בשביל חברות שימרו על עצמכם
             
                                                   רועי.