הלב גוסס, הדמעות צורבות, וטעם הייאוש והדיכאון מוסיף לאפלת
התחושה.
החיים, החיים היפים, הם סם שאי אפשר בלעדיו. מי הם האמיצים או
הלא שפויים שיודעים לצאת מהם.
אילו היו הדמעות זולגות גם מהעיניים - היה לי יותר קל, אבל
העיניים יבשות. הלב מדמם, והצריבה קשה.
איך משתלבים דשא ירוק, פרחים יפים, שמיים כחולים, ואופק מצויר
עם שיממת החיים. שממה של עבודה, ילדים מתנכרים ואנשים בעלי רמת
מחיה או חיים. ספרים, הם קרש הצלה בים הגועש מטמטום.
אי שם באופק המצויר, בין הדברים היפים, ישנה פנינת שמחה
מוסתרת, והיא מתחמקת, מראה את עצמה לעיתים רחוקות, וקיסמה פועל
עליי ימים. אבל לא מספיק. הרעב וההשתוקקות אליה, אל הפנינה,
גוברים והם משאירים את הקמט הבא ואת צלקת הכווייה ואת מועקת
הרגשת הנפילה מטה מטה-ואין מושיע.
הדמעות מתנפלות, ואני מוכת רחמים על עצמי ועל כל היופי שהולך
לאיבוד ונעלם.
מכוניות שטות על הכביש ממול על רקע מוסיקת קאנטרי שמלטפת אותי.
רגעי הבדידות שלי, שעכשיו הם רחוקים כל כך, הם כמו אוצר. כלום
לא השתנה במשך 20 שנה. אותה מוסיקת קאנטרי ואותו הלב הבוכה
מעקרות.
איך נולדים קשרים בין אנשים? איך לכולם יש שפה משותפת זה עם
זה, ורק אני בצד האחר של המדרכה, לא יכולה לעבור, וכשעברתי -
ראיתי שהכל היה רק חיזיון וחזרה לצד שלי.
כל כך מפחיד! אולי אני הלא שפויה, ואולי האופטימיות שלהם,
הרכושנות שלהם, הקטנוניות שלהם, היו השאיפה של אלוהים, כשהביא
את האדם למשול.
אני הטעות של הטבע והטרגדיה של עצמי. טרוף פחד המוות, אכזבת
החיים והייאוש הם ידידיי העיקריים.
"טייגר" נובח לצלילי אזעקת מכונית משטרה שעוברת, ובחילת
הבדידות מכבידה.
כל מה שרציתי הוא רק לחלוק את החיים עם איש מבין, רגיש וחכם.
כל כך רציתי איש חכם, רגיש, רומנטי ושקול ו...אוהב, אוהב,
אוהב. רציתי שהאהבה שלו תהיה הכרית שלי, שמיכת הפוך שלי והאור
שלי. לא רציתי לא דירה, לא ריהוט ולא כסף אלא רק איש אחד.
והיה אחד, גבוה, בעל עיניים שחורות וחיוך ממיס, אך הוא עזב,
הלך, ואתו הלך חלק ממני.
והיה אחד, גבוה, בעל עיניים שחורות, שגם הוא עזב, והלך אתו עוד
חלק ממני.
וישנו אחד גבוה, בעל עיניים כחולות, שיער שחור, חיוך ממיס, ולא
רוצה אותי.
הזיקנה מדלגת עליי ומביאה בתור תשר קמטים משונים, ולוקחת איתה
את ברק השיער ואת שמחת העיניים, אך הלב חבוי הרחק, ובו היא לא
נוגעת, והוא ממשיך לפעום, לכאוב ולבקש את זכויותיו.
החיים הם סרט מפלצתי, שדמויות אטומות מטמטום מסתכלות על צריבת
הכאב בעיניים עיוורות, והדבר דומה למי שצועק בתא זכוכית סגור,
ואין איש שומע, והכל אדישים.
פחד המוות, שאי אפשר להתגבר עליו, לוחץ עליי, ולעתים לוקח לי
את נשמתי. אילו רק יכולתי להסתכל עליו, לראות את עיניו הכחולות
שערו השחור, את דמותו התמירה, המרגיעה. אילו רק יכולתי לשמוע
אותו מדבר, אילו רק היה מביט בי, אילו היה מחבק אותי, כלום לא
היה יכול לפגוע בי עוד. החיים החלו להיות כמו סיפור, כמו אביב,
כמו נצח.
המציאות שונה. רק בחלומות בהקיץ הוא כולו שלי, ושירו של
ליאונרד כהן סוחט מעיניי כמה דמעות מתסכלות "ריקוד עד סוף
האהבה".
מעייף לשמוע אנשים, מעייף לדבר, לזוז, ורק פחד המוות מרתיע
אותי מלשקוע בדיכאון עד סופו.
אילו ידעתי, שישנם ספרים שם, מעבר לחיים, אילו ידעתי שיש פרחים
שם, מעבר לחיים, אילו ידעתי, שיש ים שם, מעבר לחיים, הייתי
הולכת.