בבוקרו של אביב, יום של שמחה,
פרח צעיר עמד ונפרד מהמשפחה.
הנה הוא גדל ולמד ככר מספיק;
את יד אימו כבר מזמן לא מחזיק.
עכשיו לצבא הוא מתגייס.

באמצע יום קיץ דביק וחם,
אותו פרח שלנו מתאמן לו אי שם
במדבר או בים, בהרים ובגבעות,
עובד ולומד מה זה חייל להיות.
לחיי הצבא עליו להתרגל.

לקראת ערב בסוף שלכת הסתיו
החייל יושב ושומר על הוריו.
אך הגעגוע מכסם ולא נותן לו מנוח,
הוא מלא במחשבות על החיים שלפני ואיך לברוח.
עכשיו החייל את הצבא מכיר, ומתבאס.

בליל חורף קפוא החייל עם פלוגתו רץ;
מהזמן החטוף בבית לצבא הוא הוקפץ.
כדורים שורקים מסבויבו, זהו מאבק על חייו!
אור ראשון מוצא אותו שוכב שם עם חברים...
ובפלוגה המ"פ יושב, מתאבל.

ביום אביב גשום, ללא שום קרן אור,
עכשיו על ההורים את בנם הבכור לקבור.
מבעד לבכיה של האם או לזכור של האב,
בין כל האנשים אותם הכיר ואהב,
רוחו של חייל צעיר נפרדת מהעולם שעזב.