וככה, כשהוא נהנה מאיזה משפט מוצלח שקרא, פתאום שם לב שהוא
מרים את העיניים ומדמה כאילו היא שם בסלון איתו, והוא אומר לה
"יוד-יוד (הכינוי שהדביק לה), תראי איזה יופי הוא כותב", והיא
מקשיבה ומחייכת ואולי מוסיפה משהו ומהנהנת, וחוזרת לקרוא מה
שקראה.
וכשתכפו הפעמים בהם קרא משהו שרצה גם להקריא לה או לשתף אותה,
הגיעו גם הפעמים בהם הלך לישון וחשב "איזה חיוך מתוק יש עליה
ממבט צידי כזה, ומה אני מתעקש על הלישון לבד רוב הזמן, מה כבר
היה קורה אם הייתי נשאר גם היום עד הבוקר אצלה". ואז התרחשו לו
במפתיע עוד כמה שיחות מדומות, כשהיה יושב מול הטלויזיה,
הוידאו, ואומר לה בקול-שבלב איזושהי חוות-דעת על מה שהם רואים,
והיא הרי בכלל לא פה, והיו לו פעם-פעמיים שקם למטבח וממש רצה
שהיא תהיה שם כדי לשאול "גם את רוצה קפה?". ותוך כדי נהיו גם
יותר ויותר בקרים שעל הבוקר בא לו להתפנן עליה, ועוד כל מיני
ערבים בהם כשהיה מטייל עם הכלבה והיא קשורה לחבל עם הניילון
לאיסוף, והחבל קשור לידו, היה חושב "מה מתאים יותר כרגע
מלהחזיק את יוד-יוד ביד השניה, ולנשום את האויר הרענן פה יחד".
כמו שכבר קרה להם כמה פעמים. ובלי מהפכים גדולים הוא התחיל
אומר לה כשנפגשו "מה נעשה מחר", כאילו אין כבר צורך בריחוק של
כמה ימים בין פגישה לפגישה, והיא מיד הציעה איזה רעיון למחר,
ולא אמרה שום דבר שרימז שיש פה מה-יום-מיומיים. ובטבעיות גם
היה מתקשר אליה יותר מוקדם כל יום, כדי לדעת מה שלומה ולאחל לה
בוקר טוב, ולשמוע את חיוכה הממלא את האפרכסת ונותן לו אתנחתא
מהלחצים בעבודה. וגם פתאום שמע את עצמו אומר לה "אולי תבואי
אלי גם ביום שישי בערב, אחרי שאני גומר שם עם הקידוש, אין סיבה
שלא נפגש, נניח בעשר, אני בטח לא חייב להשאר שם עד הסוף". וגם
את האבסורד הזה, של להיות לא ביחד כמעט כל ערב חג ושבת, הוא
התחיל בתקופה הזאת להבין בעצמו, ואחרכך גם להרגיש.
ואיכשהו התעורר בו הרצון להזמין אותה לאכול משהו שהוא בישל,
הרי אמרה פעם שעל האוכל שלו רק שומעים, ועד עכשיו בכלל לא היה
נחוץ לו להטעים, אבל אמר לעצמו "למה לא, יהיה נעים לשבת,
ושתביא גם את הילדה, שתראה פה את כל כלי הנגינה, הרי הילדה
ביקשה כל-כך מזמן לבוא ואני כזה שמוק, לא הזמנתי אותה". ובאחד
הערבים כשהיתה בדרך אליו הרים אליה טלפון לנייד לשאול אם תרצה
לקפוץ איתו לאיציק הערב, הרי איציק כבר שנה ומשהו מנג'ס לו
"למה אתה מחביא אותה", והיא אמרה "כן, בכיף, אני לבושה סביר"
ואספה אותו ונסעו לאיציק ואשתו, והיה דווקא נחמד מאוד.
וארני, ארני הבן-דוד שלו, בן גילו המדויק, "איך זה שאני במשך
יותר משנה לא מכניס אותו לתוך החיים שלי, מדבר אתו על מוזיקה
ועל הגליל ולא על מה שאני עובר, ולא על מי שהרימה לי את
המצברוח ונתנה לי את החיוך בחזרה ואת התיאבון ואת החיבוקים
הנהדרים והחיזוקים שלה. אשה משמחת. ומה אני בכלל עושה בשבילה.
אני אכיר לה את ארני, ונשב אצלם מחובקים ואני אתן לה הרגשה
שהיא הכי חשובה לי, כי באמת מגיע לה. אם היא, אפילו כשהיינו
בטבריה, כשהתערבנו על אורך הכביש המקיף את הכנרת, היא התלבטה
בין לבקש עוד טיול - או להכיר את החברים הטובים שלי, במקרה
שהיא תזכה בהתערבות... ורק אחד או שניים הכרתי לה בקושי,
וואללה כמה סבלנות והתאפקות היא גילתה לכל הפינות שלי עד
עכשיו, מאיפה יש לה כוח לזה". ואפילו את ה"באמת, יוד-יוד, כל
הכבוד", הוא ידע שהוא ממעט לומר לה בכלל. "הכל אני מחזיק בבטן,
איזה בנאדם אני. טוב שהיא יודעת גם מה לקחת מאחרים, מדי-פעם,
ורק שזה לא...".

ואז, באיזשהו ערב כשבא אליה, שאל אם היא פנויה מחר אחה"צ והיא
ענתה שכן, והוא אמר "אולי נלך לקנות שתי סמרטוטות כאלה", כמו
הכריות שלו בבית, שהוא יכול לישון טוב רק עליהן, וככה לא יצטרך
לסחוב אותן ויוכל להשאר אצלה לישון עוד יותר, אם יבוא לו, והם
באמת הלכו למחרת וקנה איזו כרית רכיכה לשים אצלה בנוסף לזאת
שפעם הכינה בשבילו, וצחקו בשיתופיות קורצת, כי זה עומד לחסל
תירוץ. ואז הוא חשב "אני אשים אצלה גם כמה תחתונים וגרביימים
ושתיים-שלוש חולצות בפעם הבאה, וככה אני אצטרך להביא רק
מכנסיים לעבודה, בכל פעם ש". שזה מזמן היא הציעה הרי. ככה היתה
רגילה עם הקודמים שלה, למרות שגם היא לא משתגעת על להשאר ממש
עד הבוקר ביחד.

וכשהיו נפגשים יותר ומתהדקים יותר ואוכלים יותר ושותים יותר
ומבלים יותר ומדברים יותר ורואים טלויזיה או וידאו או די-וי-די
במיטה, ותמונות מאלבומים ועבודות ישנות שלה, ושירים שכתבה
וזכרונות שאגר ואגרה - היו גם בנפרדביחד יותר, כשהוא קרא משהו
והיא הלכה למחשב, או הוא דיבר עם הילדים בטלפון והיא סידרה
משהו, ופתאום לא היה נדמה לו שבשביל זוגיות צריך להכפיל זמן
אלא כמו שאמרה פעם, לחלק זמן, בו-בזמן. וככה, בערב אחד אצלו,
בא הבן הגדול שלו, וסופסוף גם הוא הכיר את החברה של אבא, וגם
הבת נפגשה איתה שוב, ואז הוא אמר לה "אולי נלך כולנו למסעדה
באיזה יום, ננסה לראות מה קורה יחד". ודרך זה הבין שהוא צריך
לפתוח קצת יותר את החיים הכמעט כפולים האלה ולספר עוד יותר
לילדים מתי הוא אצלה, ומה הם עשו יחד ואיפה, ומה נהנו לראות,
ועוד כמה פרטים עליה בצורה שמתגלגלת מאליה בשיחה קולחת, רק
שקודם היה מונע או בולם, ועכשיו פשוט החליט שיגיד בכל פעם עוד
איזה פרט. פשוט יוסיף בכל שיחה רק עוד איזה משפט אחד שקשור בה.
ו"הם יתרגלו, הם יבינו, הם יפנימו את מה שאני בעצם חי כבר כלכך
מזמן, ולא היה להם מושג עמוק, אלא רק לאלעד'יק, שאותו הכנסתי
קצת יותר מהשניים האחרים לעניינים. מה אני ממדר אותם, באמת,
הרי הם הילדים שלי".

ועם התכיפות הזו שלו, של הצורך בלראות אותה יותר ולשמוע אותה
יותר ולחלוק איתה יותר ולהיות איתה יותר ולעשות איתה יותר
ולחוות איתה יותר ולדבר עליה יותר ולדבר איתה יותר, ולהראות
אותה ולהשתייך אליה, וללטף אותה, באה גם לה רגיעה שחייכה אותה
יותר וייפתה אותה יותר והינתה אותה יותר, והכל במיטה היה אפילו
עוד יותר, כמות ואיכות. והוא גם בדק מדי פעם מה קורה אם הוא
אומר "נורא התגעגעתי אליך אתמול", האם השמיים נופלים, וכשראה
שהם למעלה, יכול היה לפעמים להגיד לה "אני מת על החידודים שלך"
או "יוד-יוד את פשוט אושר" או "אחלה, איך שהגבת להם שם", או
פשוט לקחת אותה לכל מיני מקומות ביוזמתו, ולגעת בה פומבית, בלי
סייגים, כמו שהיא אוהבת. "כזאת חמודה, ממש מזל של מתחילים נפל
עלי בזמן". ואף אחד לא הבחין איך זה קורה, אבל איכשהו יצא להם
להיות הרבה יותר ביחד, והוא הוסיף גם פגישות בשבתות לאיזה
טיולון חביב, או קבע פה ושם עם עוד חברים שלו, והיא גם כן כבר
נכנסה איתו עוד יותר פעמים לחדר שלו, אצלו, לשם-שינוי, מבלי
שלא נוח לה מאלעד. כי כשהיא שם יותר - אז זה לא רק בסלון יותר
או במטבח יותר, זה ברור... וגם עם אמנון ונורית היא הפגישה
אותו, והם יצאו פעם, והיו אצלם, והיה ממש טוב, ממש יופי.
משפחתי כזה. נינוח. חם.

אחרי כמה שבועות הוא שאל אותה אם יש לה עוד כרטיסים פתוחים
באתרים ההם, ואם היא עוד עונה לבחורים, או נפגשת, והיא ענתה לו
"מה היית רוצה?", וחייכה במלוא הגומותיים, והוא אמר מהר
"שלא".


[נכתב 4.6.06]