שיר אהבה דכאוני עם חרוז "תי", ומושתת במבנה ובסגנון של תהלים
קל"ז ("על נהרות בבל"). כמה אירוני שכתבתי שיר זה בבוקר,
וחברתי (ששיניתי את שמה ל"איוולת", ואני דווקא אוהב את הרעיון)
זרקה אותי באותם צהרי היום...!

על מפתן דלת-ביתי,
שם ישבתי בכיתי,
בזוכרי את חברתי:
איוולת אהובתי.

על ליבה אף תליתי
את ליבת אהבתי;
היא דרשה את שירתי -
זאת, בשעת ועת שבותי:

"שיר לי שיר על מיטתי,
שיגיון על מחייתי,
את שיריך קראתי -
שיר לי ביום זיוותי!"

"איך אשיר לך, איוולתי,
שיר כשנאסרתי?
ברהטייך נשברתי,
בך קרב לי יום מותי..."

(אם אשכח את כמיהתי
ואת אהבת בריתי
אלייך, מולדתי -
תישרף לה משנתי!

אם כל ירק גינתי
ייטמע בשכיחתי,
לשוני אז לשפתי
תידבק באמתחתי.)

זכור, אלי, את דיבתי
אל ההיא אשר קריתי
'מושאת כל נשמתי' -
את יומי ושבועתי:

טע בזכרון עמיתי
את אומרה "הפשטתי
עד יסודותיו, איתי
הוא אסור בחמלתי!"

את מושא לקללתי;
וזכאי בן טובתי
שייטול בנקמתי
את נגמלת גמולתי.

יתברך בברכתי
הנוטר במיתתי -
כשתאמרי "עוללתי
נטל מאחיזתי!"

ויאמר "שנטלתי
בעוון אמינותי
אל קורבן מקידמתי -
ולסלע ניפצתי".