שוב אני לא נרדמת. אני כבר לא מתרגשת מזה, בערך אחת לשבועיים
אני מעבירה לילה שלם ערה, מתרגלים. הבעיה היא שאי אפשר לדעת
מתי זה יקרה. זה מתחיל כמו כל ערב רגיל; אני אוכלת משהו,
מתקלחת, רואה טלוויזיה ויושבת קצת על המחשב, ואז פתאום נהיה
אחת או שתיים או שלוש בלילה, ואני מחליטה ללכת לישון. אני מכבה
את האור ונכנסת למיטה. תמיד לוקח לי מלא זמן להירדם אז קודם
אני חייבת לראות קצת טלוויזיה בחושך, להרגיל את הגוף לרעיון
הזה שהכנסתי לעצמי לראש בחוצפה רבה, מבלי להתייעץ איתו קודם.
לרוב זה עובד ואחרי שהתוכנית נגמרת (העדפה ברורה לסיטקומים
לפני השינה, זה מרגיע אותי), אני שמה sleep בטלוויזיה, ויאללה
שינה.
בימים כמו היום, לעומת זאת, אני עושה הכול כרגיל עד לעניין הזה
של להירדם. הווה אומר, נשכבת במיטה, ערנית לחלוטין, ומחשבותיי
מתהפכות איתי. כמו שבדרך כלל קורה לי אחרי שכיבה חסרת טעם שכזו
במיטה אני מרגישה אפילו ערנית יותר מאיך שנכנסתי אליה, ולכן
פוצחת עם עצמי בויכוח הקבוע: לעשות את עצמי ישנה ולהתעלם מזה
שאני לא נרדמת, או להודות באמת המרה ולצאת מהמיטה. בדרך כלל
בשלב בו הדיון ממש מתלהט ויש להגיע להחלטה, הטלוויזיה נכבית
ואני נבהלת מזה שאני שרויה בדממה וחושך מוחלטים, ואכן, גם הפעם
ידידתי הותיקה לא מכזיבה. דממה וחושך הם דברים שמפחידים אותי
כשלעצמם, על אחת כמה וכמה כשהם מגיעים שניהם ביחד, ועוד בהפתעה
גמורה. אני, כמובן, רואה בזה סימן לצאת מהמיטה ולהתחיל את
היום.
אז אני מתחילה אותו בארבע או חמש, רעננה כעגבנייה בשדה, לחיי
הסמוקות כמו זועקות בריאות, ומצב רוחי מרומם רק מזה שסוף סוף
הצלחתי להגיע להחלטה כלשהיא, אפילו שזו רק ההחלטה לצאת מהמיטה.
השעה הקשה ביותר, והקריטית ביותר להצלחת העניין הזה של לא
לישון היא בין חמש לשש. השמש עוד לא זרחה לגמרי, וגרוע מכך -
אין מה לראות בטלוויזיה. תוכניות הבוקר טרם הפציעו, ואני תקועה
עם השאריות של הלילה שמסתכמות לרוב בתוכניות אירוח נשכחות
שמתארחים בהן אנשים נשכחים, ואם מתמזל מזלי מקדימים במקצת את
תוכניות הילדים. היום לא התמזל מזלי.
כמו כן, כרבע שעה לאחר שנפלה ההחלטה לקום, אני מתחילה להיות
ממש ממש עייפה, אך כבר מאוחר מידי לסגת עכשיו. מכיוון שמיומנת
אני במצבים שכאלו, אני נכנסת לפעולה: בתור התחלה קפה וסיגריה,
שיעזרו לי להתמודד עם מכשול חדש זה שהחיים הציבו בפני. חשוב
מאוד לא להתייאש, ובשום פנים ואופן לא להגיע למצב של נוחות!
השילוב של נוחות והרצון שלא להירדם קטלני הוא, וכנראה עוד יוכח
בעתיד באופן מדעי כלשהוא. אז לשבת ולא לשכב, להדליק כמה שיותר
אורות ולהתחיל להתעסק בכלום. אולי זה נשמע כמו עצה לא רצינית,
אבל זה נכון. למשל, מומלץ מאוד לא להחליט שזה זמן מבוזבז ואפשר
אולי ללמוד בו, שהרי ידוע שאין דבר מרדים יותר מאשר לעשות
דברים שיש לעשותם. אפשרות אחת לפעילות בשעה הזאת- כתיבה, אך יש
לקחת בחשבון שבעוד יומיים, לאחר שינה הגונה (רצוי 12-14 שעות),
אקרא את מה שכתבתי כשהבעת גועל מעורבת בתימהון על פני. מילא.
לצד הרצון להישאר ערה עלי לזכור לא להעמיס על עצמי יותר מידי
ולנהוג ממש כאילו עכשיו קמתי משנת לילה מלאה ומעייפת שלא הייתה
מביישת אף תינוק. צריך להיות מאוד זהירים, ולהעלות את רמת
הפעילות בהדרגה, תוך הקפדה מוחלטת על לקיחת הפסקות מדי פעם,
כדי לשמר את עמידות הגוף והנפש, שכן יום ארוך עוד לפני.
העונה הכי טובה לא להירדם בה היא הקיץ, אז השמש זורחת מוקדם
יותר ואני מרגישה ממש טוב עם עצמי, משל הייתי אחת מאותן נשים
מצליחות ומשכימות קום שמכינות ארוחת בוקר מזינה לכל בני ביתם,
והן לבושות ומאופרות כבר בשבע בבוקר. במקום זה אני עושה לי עוד
קפה ומעשנת עוד סיגריה (קרי- מתקינה לי ארוחת בוקר מזינה),
ובאקט סימבולי שסותם סופית את הגולל על דילמת השינה, מסדרת את
המיטה (קרי - לבושה ומאופרת). בשלב זה אני עדיין פועלת באיטיות
מגושמת, בצורה חצי חשאית כמעט, שהרי עוד מוקדם מאוד בבוקר ולא
כולם משכימי קום כמוני ותהיה זו חוצפה מצידי לנהוג כאילו זהו
אמצע היום.
הזמן מכאן ועד לתוכניות הבוקר הוא תעלומה בעיני. אני חושדת שיש
פרק זמן בבוקר שפשוט נעלם לו ואף אחד עוד לא עלה על זה כי כולם
ישנים מידי או מבולבלים מידי בשעות האלו, אך אניח לזה כרגע
מכיוון שגם ככה כבר העליתי על הדף מספר נקודות מטרידות ואין זה
מטבעי לעורר סקנדלים. תוכניות הבוקר - תופעה מופלאה בפני עצמה
שמשום מה מעצימה אותי וממלאה אותי חיוניות! אני שוטפת כלים
שהתעצלתי לשטוף בלילה, מקפלת בגדים שזרקו עצמם בהיסח הדעת על
הספה, מסדרת את שולחן הכתיבה, שולחן הסלון וכל שולחן אחר שאתרע
מזלו להיקרות בדרכי.
לאחר שבאו על סיפוקם כל יצרי הסדר והניקיון הכול כך נדירים
הללו, מגיע הזמן לצלול למשימות מורכבות הרבה יותר. לפעמים אני
בודקת את התחזית הצפויה לאותו היום, אם אני במצב רוח נועז
במיוחד אני עשויה אפילו למצוא את עצמי קוראת חדשות באינטרנט.
אבל אני סוטה מהעניין, תופעה ידועה ומוכרת היטב לאחר לילה ללא
שינה (שכן את שורות אלו אני כותבת בזמן שהשעון במחשב מראה
6:04), ועל כך מבקשת אני סליחה והתחשבות מצד הקורא (ואם לדבוק
בסגנון הכתיבה החדש שסיגלתי לעצמי בדיוק היום בשעה 5:38 בבוקר,
קרי-אני).
אבוי, נקודת שבירה - נראה שנגמרו הדברים שאפשר לעשות בשעות
משונות אלו של בוקר, והעייפות מתגנבת עלי כאנס מצוי בסמטה
חשוכה, איתה זוקף את ראשו המכוער הרעיון שמציע שאולי עשיתי
טעות, ואחרונה וכלל לא חביבה, השאלה האם שווה עכשיו ללכת
לישון. אכן, חיי מלאים בדילמות והתחבטויות מהסוג הקשה, אך
למזלי הטוב ניחנתי בכוח רצון עשוי ברזל (שלמזלי הרע מפציע רק
במקרים כאלו), ובליבי הידיעה כי בכוחי להביס את השינה! כהמשך
ישיר מתחילות להן גם המחשבות שבכוחי להביס את השינה לעד,
ומעכשיו ועד עולם לא אזדקק עוד לשינה ואוכל לנצל את כל הזמן
הפנוי לעשיית דברים נפלאים כמו להתנדב בצער בעלי חיים ולכתוב
דוקטורט, אך אז מגיע לו פיהוק מפוצץ אוזניים ואשליות למיניהן.

שש וחצי בבוקר.
Note to self: לבדוק האם יתכן שבבוקר הזמן עובר יותר לאט...
עשר דקות (של בהייה במסך המחשב) מאוחר יותר, והגעתי למסקנה.
יתכן.

משאירה אותי ערה הידיעה שאני צריכה להיות חזקה רק עוד קצת,
ואחרי זה העייפות תעבור. יש סיפוק, מזוכיסטי לחלוטין אומנם,
בידיעה שהתגברתי על העייפות הזו, ותחושת עליונות על שאר בני
האדם החלשים, הישנים עכשיו בבטחה במיטותיהם. תחושת העליונות
מתחלפת כל כך מהר בתחושה אחרת, שאני חושדת שהייתה ביניהן חפיפה
מדאיגה. לתחושה החדשה קוראים קנאה. קנאה טהורה ויוקדת בכל אותם
כפויי טובה שלא מעריכים כלל את יכולתם המופלאה והקסומה הנקראת
"לישון בלילה"!

Delayed Sleep Phase Syndrome קוראים לזה. הידיעה לא עוזרת לי
להירדם, אבל זה גורם לי להרגיש הרבה יותר טוב עם עצמי מכיוון
שעכשיו ברור לי שאני סובלת מבעיה רפואית מוכרת וחמורה, ולא
בדרכי להפוך לאיש זאב.

שבע בבוקר. עשיתי זאת שוב, הבסתי את אהובתי/אויבתי משכבר
הימים, השינה. Save למסמך ה- word, וקדימה עולם- מוכנה ומזומנה
אני להתמודד איתך. Bring it on.