נפל לי המחשב,
שנייה לפני שגמרתי.
תחושת החמצה,
מוכרת,
ידועה,
חברה ותיקה,
לוחמת לצידי,
כבר 11 שנה.

נפל לי המחשב,
ואיתו המחשבה:
לו רק היה לי עט,
לו רק היה פנקס,
לכתוב כמו בימים עברו,
לפני המהפכה.

עט נובע, עטור נוצה,
מוצצת את זנבו,
בתקווה שישאיר סימן.
עליית גג קטנה במקום זו שעכשיו,
עושה אותי חולה כמו היום.
משיבה כבוד אבוד.