הוא שכב עטוף בחשכה קטיפתית וסמיכה. על דפנות ראשו הידפקו
לעיתים הרהוריו בנוגע לדברים שמעולם לא הבין כילד, ולא הצליח
להבין גם כשציפו ממנו להבין, בתור מבוגר. מול עיניו ריצדו
תמונות, כאילו שהודבקו לאחוריי עפעפיו, שכיסו אישונים מבוהלים
למדיי. גופו היה לכדור קטן ככל שאפשר לו עמוד השדרה, שכבר לא
היה גמיש כמו פעם, וגם הבטן, שאמנם לא בלטה, אבל גם לא שטוחה.

הוא לא הצליח להבין מדוע הפחד גורם לו להתכרבל ככדור, מדוע
ילדים פוחדים מהחושך ומבוגרים פוחדים מחושך, אבל מעמידים פנים
שלא. הוא לא יכל לתאר לעצמו מדוע כל המבוגרים, ללא יוצא דופן
(הוא לא ראה בעצמו מבוגר), מפסיקים לשאול שאלות למרות שעוד לא
קיבלו תשובה. הוא ידע שזה קורה בנקודה מסוימת מאוד שבה החוטים
הרכים של הילדות, שפעם היו בד שלם, ניתקים והאדם נושר לתוך סוג
של ריק שחור ויחד עם זאת עמוס. שחור כמו האפלה בה היה שרוי.
עמוס כמו כביש בשעות העומס של הבוקר, כשבכל מכונית יושב אותו
האדם, בכל מכונית עם שינויים קטנים כמובן. שם אחר, עבודה אחרת,
ילדים אחרים, אבל בסופו של דבר ידע: הם כולם זהים. כולם בדרכם
לעבודה כזו או אחרת. כולם שכחו שהם יודעים על הדבר הנורא ההוא,
המסתתר ברווחים האפלים בביתם. מתחת למיטה, עיניים עכורות
שמציצות מבין הסדק בין דלתות הארון כשאינן סגורות כהלכה, בוהק
של ניבים מתחת לכיור במטבח, חריקות על הגג. הם ראו את כל זה,
לעיתים חשד שהם יודעים שהם רואים את זה אבל מעדיפים לחשוב שלא,
ואז כל הדברים האיומים נמוגים. הם מסתובבים על צידם וממשיכים
לישון חלומות שישכחו בבוקר. אבל לא הוא, הוא לא שכח. הוא זכר
מה הוא חלם, והוא זכר גם את הדברים שהם חלמו עליהם. כמובן שלא
היו אלה רק סיוטים, לא ולא. ראשו לא היה מלא בטפרים ודם, וודאי
שהיו גם חלומות נעימים ומופלאים, אבל הם כמו התגמדו לנוכח
האימה שלעיתים פקדה את ראשו. ראשם של ילדים התמלא זוועות כה
רבות שלעיתים אף הוא לא הבין כיצד הם עומדים בהן, כיצד אפשר
לעמוד נוכח מפלצות שכאלה ולהישאר שפוי. אבל רוב הזמן הוא יכל
לשים את האצבע על מה אפשר להם לחזות בזאבי אדם המאיימים לקטול
אותם במחי כף, וחצי שעה לאחר מכן ללכת לשחק בחוץ עם חבריהם. הם
פשוט מעולם לא שללו את הרעיון שזה עלול לקרות, העל טבעי היה
חלק מעולמם של ילדים, וכמוהו גם העיניים העכורות בארון. הם
ידעו שהחריקות על הגג, שהוריהם ייחסו אותם לעכברים, היו בעצם
גפיים כבדות שנגררו שם למעלה. אולי קורבנו של דרקולה, אולי מת
מהלך. הם כמובן פחדו, אבל הפחד הזה השתווה במובן כלשהו לפחד של
אמם מעכביש גדול ושמן. הם לא היו משותקים כמו שהוריהם היו
משותקים לו נתקלו במזדאבים שלהם.
ובעוד מחשבות אלה נתקלות בגולגולתו חש בהבל פיה של המפלצת שלו.
היה זה ריח מצחין של משהו שעמד זמן רב במים, מת שם, ונרקב.
הצחנה הייתה חמה, לחה, הוא ידע שהמפלצת רוכנת מעליו. כפותיה
משני צידי ראשו, רושפת אל תוך אוזנו, שכן הוא שכב על צידו. הוא
תהה לרגע אם המפלצת שלו תחכה עד שיפקח את עיניו, כדי ליהנות
מהאימה שיביעו, או שמא היא תהרוג אותו בשנתו מפני שהיא רק
מחפשת טרף. אלה שחיפשו טרף היו חלשות יותר, הוא ידע, ולכן
המפלצת שלו חייבת להיות מהסוג השני. הוא לא היה אדם שמפלצות
חלשות יתקפו. ברגע שיפקח את עיניו יקרו שני דברים, או שיצליח
להתמודד עם המפלצת, או שלא. אם לא יתכנו שתי סיבות: הוא עלול
להתגלות כחלש מכפי שחשב, או שהוא עלול להתגלות טיפש מכפי שחשב.
הוא עלול לשכנע את עצמו שזהו חלום, בדיוק כפי שמבוגרים עשו
פעמים רבות כל כך, ואז להיווכח על טעותו הקטלנית כשהמפלצת
תקטול את ראשו. לעומת זאת הוא לא ידע מה יקרה אם ישאיר את
עיניו עצומות. אם ישאיר את עיניו עצומות יקפיא את הזמן. הוא
והמפלצת יוכלו להישאר כך לנצח, כשהיא גוערת מעליו והוא מכורבל
תחתיה. היא לא תפעל כל עוד לא יפקח את עיניו, והוא בעצם לא
חייב לפקוח את עיניו. הוא החליט שלא לפקוח את עיניו.
אבל הוא טעה טעות חמורה אחת, הוא לא היה אדם שמפלצות חלשות
נמנעו מלתקוף, והמפלצת שלו הייתה מפלצת חלשה. היא תלשה את ראשו
בנגיסה אחת, הגולגולת נסדקה בפיה בצליל מחליא, הבשר נקרע
מהפנים, ודם נטף מפיה.
בעוד ראשו נלעס בפיה של המפלצת חשב שזה בעצם לא נורא כל כך,
הרי כולם טועים, ולו תמיד תהיה ההזדמנות הבאה.