תגיד לי איך, איך אוכל ככה להמשיך? שאני צריכה אותך לידי,
תמיד. קרוב. ושלא תלך אף פעם. שהמחשבה שאתה לא לידי גורמת לי
לבכות. שאתה היחיד שאני רוצה לראות.
שאתה כבר חלק כל כך גדול ממני, כמעט שנתיים עכשיו.
כשאני עוצמת עיניים, אף פעם לא חשוך- אתה תמיד מופיע שם. מחייך
אלי, מזכיר לי שיש לי אותך, ויש למה לחכות, למה להתגעגע.
אבל אני כבר מתגעגעת כל כך, שאי אפשר לתאר, שזה כואב.
ועבר פחות מיום, ואני מתגעגעת כאילו לא ראית אותך שנה.
ועברו רק שלושה שבועות, ואני אוהבת אותך כאילו אתה איתי כל
חיי.
ואתה כל כך חשוב לי, הלוואי והייתי יודע כמה.
ואתמול, אתמול נראה לי בפעם הראשונה, בכיתי, מאושר. ושאלת, לא
הבנת למה אני בוכה. חיבקת, ושאלת. ועניתי לך- אני בוכה מרוב
שאני אוהבת אותך. וחיבקת יותר חזק, נגבת את הדמעות. אמרת, אני
לא רוצה שתבכי אף פעם אם זה מסיבה אחרת, אם זה מעצב- אף פעם.
ועכשיו, יום אחרי, שוב בכיתי. והפעם, מרוב געגועים אליך. מרוב
הרצון להיות איתך, ושזה לא אפשרי כרגע.
ועבר פחות מיום.
אז תגיד לי, איך אוכל ככה להמשיך? שהלב שלי כל כך רגיש. שכל כך
קשה לי שאתה לא איתי, ושאני יודעת שלא תמיד תוכל להיות. ורק
המחשבה גורמת לי לבכות. כואבת, כי אני כל כך אוהבת.
ואיך עכשיו אצליח להרדם? שאתה לא פה לידי, מחבק אותי חזק.
בדיוק כמו שאני אוהבת, רק להרגיש אותך. שאתה פה לצידי, מגן
עלי, תומך בי, אוהב אותי, ואני אותך.
לא, גם אם אהיה עייפה, לא אצליח להרדם. כי אתה לא פה לידי.
אבל אולי, אולי אם אנסה חזק, אשתדל כמה שאפשר, בסוף אני אצליח.
להרדם, ולהגיע לחלום בו אתה מחבק אותי, חזק, בדיוק כמו שאני
אוהבת. רק להרגיש אותך, אפילו אם זה חלום.
טוב, אז אולי באמת, עוד מעט אני אנסה, אשתדל, כמה שאפשר.
שלפחות בחלומי, אוכל להיות איתך.
תחלום עלי גם אתה, שנוכל להפגש בחלום, עד הפעם הבאה שאראה
אותך.

ולעכשיו,
      לילה טוב אהובי היחיד...