שובו של שונקיהו...

נמל העיר היה שקט.
הילכתי לי מריח את נשימת הים הקלילה שעטפה את
נחיריי בדוק שברירי.
מצדדיי חומות בית המצורעים של נאפוליאון בונפארטה.

כיום הם גל הרוסות.
הרוסיות הרוסות עליו.

אחרי שכלא את כל בעלות המבטא הכבד אצלו
במרתף התפנה נאפו לעיסוקיו.
הוא הלך לבדוק את השומרים על התותח.
השקיף למרחוק לספינות שבאופק .
מגפיים קטנות (Cali-Gula) היה ונשאר יריבו מימים ימימה.
יריב ללא חת.
ללא רחמים.
ללא פשרות.
יריב הולם...

ג'וזי השקיפה מהמגדל על הימאים.
Fernando Seedless, הדייג המלכותי שלה שלה דג מוסר גדול
שהיה בדיוק לטעמה.
היא הרגישה שהלילה הזה הוא הלילה בו ייטרף המוסר.

חתוך אותו,
בצע אותו
פשפש לו בין קרביו....
אולי רק כך יתחיל לפעום לב מצופה זהב...

נאפוליון היה חסר מנוחה.
הוא הביט אל הגלים,
חזה את הסופה.
ואת סופה.
אך הוא החליט להתעלם.
לחזור למשכנו.
לחיק אהובתו.

רצה הגורל ודווקא אז הגיע הציקלון לארמונה,
משך בשערות ראשה, ערבל את מוחה.

שאף הציקלון להמשיך גם למרכז.
מרכז ירושלים נכבש כבר מזמן מבחינתו,
אך נאפוליון רצה לסוב שוב סביב חומותיה של העיר.

חצה הוא את העיר
חצה הוא את הכרך
חצה את הקישון
ושם הוא שח לישון.

אמרה לה אז סזונה - איזה בחור אכזר
העבד כבר שלי, אני רוצה עכבר.
רצתה היא רק לישון
לנום בין זרועותיו
וקליגולה רדום
כמו בעל בעמיו.

הנה הוא הכובש
חרבו שוב היא שלופה
לקראת בוא הלוחם
הפשיל מחלצותיו.

מגפיים קטנים ניעור מרבצו.
שמע את האלים מנבאים את מותו.
שלח ידו לשמאל וחש את השד החם, הגוף המנומנם לא זע למגע ידו.
גשם ניטח שם בחוץ, ערפילים של סערה מבשרים את בוא הסופה.

ואז הוא יצא,יצא הוא למפתן, גשם עז הרטיב את גלימתו והדביקה
לגופו.
הוא חש את מגע ידיה של אחותו-אהובתו בשערותיו הזהובות -
"אל תלך..." הפצירה בו דרוסילה היפה.
הם חיו להם בגן העדן שלהם יחדיו -
אדם וחווה - עוד לפני יצירת המוסר.
אך איזיס האלה המצרית הייתה מדריכתו האמיתית - האלה האהובה,
אך עם כאבו העמוק גם היא נותצה.

ירד הוא לקומת ההרמון.
שיכורים סרוחים,
כדי יין מנותצים וקדירות חימר ענקיות מלאות קיא קיבלו את
פניו.
ראשו עדיין מסובב מעט מהערב.
מרחוק שמע גניחתה של אישה וגבר מרייר.

הנה זוג אוהבים אמיתי,
חשב בליבו ויצא את החדר.
זעקות רמות התפלחו להן בין הווילונות.
והוא ירד למטה והורה לשומרים לפתוח את דלת המצודה.

הגלגלת התגלגלה מטה מטה מורידה אט אט את
הכבש הכבד אל הגדה השנייה של הנהר.

קליגולה חלץ את מגפיו והניחם על גדת הנהר.
הוא לקח את חליפת הצלילה שלו וירד 6 מ' מטה.
בלי מיכל.
ריאותיו המחושלות מעשן דרכים ידעו כבר מלחמות קשות יותר.

הוא הביט בעולם הדממה, מסביבו הכל שקט כ"כ....
ואז הוא הבחין בגופת חתול סרוחה.
אחז הוא בזנב החיה ומשה אותה לחוף.

אשלח אותו מתנה לג'וזפין, חשב בליבו המרושע.
ז'וזפין, אשתו הבוגדנית של נאפוליון הייתה אגוז קשה לפיצוח
מבחינתו.
וזה הצית בו אש,את הזעם הנורא, ארגיז את המלכה, חשב ואז נאפו
יגיע להגנתה.

"הגיעה חבילה למלכה!" קרא הכרוז, ז'וזפין שמחה
כ"כ שחטפה אותה מיד השליח.
"איזה דג שמן, עלצה בליבה...היא התירה את הקשרים
והחלה להפשיט את הבד הלבן.
זעקה מילאה את חלל הארמון.
עיניים עכורות הביטו בה בזעם.
על גופת החתול הנוקשה הייתה כתובה בדם מילה אחת:

                        Sezona

"אוי, המופקרת הזו..." צרחה המלכה בכעס.

היא הכירה את סיפור סינדרלה של סזונה, הכוהנת הראשית בהרמונו
של קאליגולה.
האשה המופקרת, הבזבזנית והאקסרווגנטית ביותר
בממלכה בה בחר קאליגולה כרעייה,
לצד דרוסילה אחותו ובת זוגו האהובה.

ג'וזפין החלה להרהר בביגמיסט וחיוך קטנטן החל לעלות על פניה.
עם רדת הליל עלה בה רעב פתאומי.
היא יצאה את הארמון ופסעה לה בשביל, כדי להשיב את המוסר.