עכשיו היא כבר הולכת על הרגליים
לפעמים היא מרגישה כאילו היא עומדת להתמוטט.
והיא מספרת, על היום שהוא התקשר.
בעצם זה היה באמצע הלילה. היא הרימה את הטלפון. הוא אמר לה
לנחש מי הוא.
הגיע חג האוהבים. היא התחננה ללכת. היא בכתה, היא קיללה, אבל
אנחנו עמדנו על שלנו.
עד שהיא לא תתנהג נורמלי אנחנו לא ניתן לה כלום.
נגמר לה הכסף. נגמרו לה הסיגריות. היא רצתה להיות איתו בחג
האוהבים. או סתם לצאת מהבית.
לא אכפת לנו מה היא חושבת. לא אכפת לנו מה היא מרגישה. היא
פגעה בנו. היא העליבה אותנו. היא שברה כלים שהכנו במו ידינו.
עכשיו היא מרחפת באוויר. לא נוגעת בכלום. שרה, בוכה. שרה לו.
על מה שנגמר ובכלל לא התחיל.
על אהבה שלא הייתה קיימת. למרות שהמחשבות שלה בכלל לא קשורות
לחג האוהבים ,להם או אפילו לשיחת טלפון.
אנחנו אומרים לה שאנחנו רוצים לדבר איתה. היא אומרת לא. אנחנו
פורצים לה לפרטיות כשהיא עירומה וחשופה. כל מילה שנגיד עכשיו
תפיל אותה ותרסק אותה לרסיסים. אנחנו מתחילים לדבר.
לא רוצה לשמוע. מזמזמת לה בראש את כל השירי היפ הופ שהיא
מכירה ולא כל כך אוהבת. אפילו השדים שלה לא טורחים להשתיק אותם
בתוכה.
אנחנו מסכימים לה לצאת. בשבועה שממחר היא תתנהג בסדר. משאירים
אותה להתארגן.
לוקחת שניים, שלושה, חמישה כדורי רטלין בשביל להירגע. שותה
אותם עם המים הקדושים שהרב נתן לה.
חצי שעה, מחכים.
לובשת את הבגדים הכי יפים שלה.
מסיעים אותה.
מביטה כל הדרך מהחלון. נמנעת משיחה.
הלילה עולה.
מחפשת את הירח. פעם היא והירח היו חברים טובים. כל פעם
שהסתכלה מהחלון הוא היה שם, קורץ לה. כל פעם שהם היו נוסעים
במכונית הוא תמיד היה בחלון שלה, ורק שלה. ממהר איתם כל הדרך.
כל הדרך לסבתא. כל הדרך למסיבה. כל הדרך.
ואז הירח לא הספיק לה. רק בעזרת צינור הוציאו את כל מה שהיא
הכניסה לעצמה לגוף.
בבית חולים היא הסתכלה מהחלון. הירח עמד שם. אבל הוא כבר לא
קרץ לה.
הורדנו אותה ועשינו פרסה. עמדנו בצד כדי לראות עם מי היא
נפגשת.
היא יצאה מהמכונית. קמבריולט 2004. הסתכלה לשמיים, ולא הופתעה
לא למצוא אותו שם. ככה זה כבר בשנתיים האחרונות. מתי שהבינה
שהוא כבר לא שלה, זה כשנסעה במכונית ובפעם הראשונה הירח לא היה
שם. היא הסתכלה אחורה, וראתה אותו בחלון של ילד אחר.
מגיע איזה בחור. גבוה אם שער שחור המכסה לו עין אחת.
הנה הוא מגיע. הם מחזיקים יד ביד והולכים לכיוון הפארק. היא
מנופפת לשלום להם, שמתחבאים עם המכונית אחרי הסיבוב.
נוסעים הביתה. בדרך אנחנו עוצרים לקפה. מתנשקים נשיקה קצרה כמו
שרק אנשים בגילנו יכולים לנשק. ואז נוסעים הביתה כאילו כלום לא
קרה ומדברים על כל הבעיות בעולם, חוץ משלנו.
זה היה הערב הרומנטי ביותר בחיים שלה. הוא ליטף לה את היד.
לרגע קצר אפילו החזיקו ידיים. הוא ליטף לה את הראש כמו לאיזה
כלב נטוש בת"א.
התקשרה אליהם שיבואו לקחת אותה.
נוסעים לקחת אותה. היא מזכירה לי לרגע שהיום חג האוהבים, כאילו
שאני לא יודע, אבל למען האמת מעדיף לשכוח. כל הנסיעה שתיקה. עד
ששוב מתחילים לדבר על בעיות של אחרים.
כשהיא עלתה למכונית, קמבריולט 2004, הם היו באמצע וויכוח
סוער.
היא עצמה את העיניים חלקים מהנסיעה. שזה לא יראה חשוד. ניסתה
להעלים כל רגע מהמפגש הרומנטי בחייה.
שואלים אותה מי היה הבחור, אם הוא "פושטק", וכמה יחידות לימוד
הוא לומד.
משקרת. היא כל כך רגילה לשקר  עד שהיא מתחילה לחבב את זה.
מגיעים הביתה. היא הולכת לחדר. אנחנו לא שומעים קול. קצת
מודאגים אבל לא הולכים לבדוק כי התחילה מהדורת חדשות. אחרי 30
שניות מקושרים עם כל העולם חוץ מהעולם סביבנו.

לוקחת סיגריות שגנבה לה ויוצאת החוצה. מוציאה את המראה
ומסתכלת בה. מה ילדה כל כך יפה עושה לעצמה, היא שואלת. לוקחת
את המראה, שוברת אותה עם האבן ומשחקת עם החתיכות.
הלכנו לישון. נשארנו ערים עד שהיא ניכנסה לחדר שלה וסגרה ברכות
את הדלת. נירדמנו.
בלילה היא חלמה שהיא גוש של אפר. שהיא מרחפת באוויר. שהיא
נוגעת בכולם משאירה צלקות.
שהיא בשלולית של סירופ שוקולד.
קמה ומגלה שהרגליים שלה התחילו לדמם שוב.