"אבל למה לנתק?"
אני שותקת. אז מה אם זו טעות. באמת למה לנתק ולסיים את השיחה.
יש לו קול נעים ואני משועממת.
"טוב, אני לא מנתקת".
"מצוין, אני שמח... ... נראה שאת לבד בבית".
"נכון"
"למה את לבד בבית?"
"אני בדרך כלל לבד בבית. ככה זה כשגרים לבד"
"ואם יבוא פורץ באמצע הלילה?"
"אין מה לגנוב, אני תפרנית וחוצמיזה אני מקפידה לסגור טוב את
התריס והחלונות"
"התריס האפור עם השלב החסר?"
- רגע שקט-
"כן"
"את יודעת שעם מברג אפשר לפתוח אותו מבחוץ בקלות?"
"עכשיו אני יודעת"
"את מפחדת?"
"אני שוקלת אם להתקשר למשטרה"
"אני אפרוץ את התריס רק אם תנעלי את הדלת"
"אתה רוצה שאני אשאיר את הדלת פתוחה?"
"תשאירי"
"הלילה?"
"כן"
"ו... אתה תגיע?"
"את תחכי?"
"כן"
"במיטה שלך"
"במיטה שלי"
"סי יו בייב"
"סי יו... איך קוראים לך?"
צליל ניתוק.

אני הולכת אל הדלת.
הנעולה.
נוגעת במפתח. ככה אני עומדת כמה דקות, המתכת כבר חמה מאוד בכף
ידי.
אני מסובבת.