פתאום התחשק לי לכתוב סיפור. לפעמים זה קורה, שסיפור נולד לו
מעצמו ומתחיל לכתוב את עצמו בתוך הראש שלי, וכל מה שנשאר זה
להוריד אותו אל הכתב, המילים רצות אחרי המחשבות ובקושי מדביקות
אותן. הבעיה נוצרת כשהסיפורים מגיעים בזמן לא מתאים, כשאין לך
איך לכתוב אותם. מאות רבי מכר ירדו לטמיון כי בחרו לצוץ במוחי
בזמן שהייתי דווקא באוטובוס.
אבל היום החלטתי לכתוב סיפור, ובלי משים מצאתי את עצמי כותבת
את הסיפור שלנו.

פגשתי אותך, זה יישמע אירוני, בעודי מצחקקת במיטה עם מישהו
אחר. היינו בסמינר של תנועת הנוער ובאת לחפש אותו בחדר שלי, כי
השמועות אמרו שהיינו אז ביחד, והשמועות בדך כלל צדקו. בדיוק
ישבנו על המיטה שלי, כמו שילדים בני 16 עושים כשאין להם עוד
אומץ לשכב עליה, ואתה באת והתחלת לדבר אתו על ענייני התנועה,
והתעלמת מקיומי לחלוטין, עד שרציתי לבכות.

ועכשיו אתה לא מצליח להתעלם מקיומו. בכל פעם שהעניינים בינינו
מגיעים למקום קרוב מדי, אתה מעלה את שמו, מדבר על התקופה
שהייתי אתו, בידיעה שהדבר יעורר מספיק אי נוחות כדי שתספיק
להחביא שוב את הרגשות שלך מהר מהר. ככה אתה עושה כל פעם, ואני
תוהה אם בכלל אתה מחביא משהו, והאם בכלל היה שם משהו מלכתחילה,
או סתם אוסף של תקוות שלי.

ממנו נפרדתי בתום כמה חודשים ובבכי גדול. אתה הסמקת מעט, והגבת
לעניין בהומור הנבוך שלך, שלימים יאפיין את ההתייחסות שלך
למערכת היחסים שלנו. לאט לאט, הוא עזב את חלומותיי ואתה התחלת
להופיע בהם. אני זוכרת במיוחד לילה אחד שהתעוררתי מחלום שבו
אני ואתה טיילנו לאור ירח. הרגשתי כל כך טוב, שרציתי לבכות.

נפגשנו, כל החבר'ה מתנועת הנוער, בת"א. אני באתי בשבילך, ואתה
חשבת שבאתי בשבילו. כולנו התווכחנו כל הלילה בהתלהבות ששמורה
לילדים בני 17 שעוד אכפת להם מהעולם, ובבוקר נסענו שנינו ביחד
במונית שירות לתחנה המרכזית. ישבנו אחד ליד השניה ורציתי לשים
עליך את הראש שלי, אבל לא העזתי. בתחנה המרכזית נפרדנו כל אחד
לדרכו. ישבתי באוטובוס שלי ורציתי לבכות, ולא הבנתי למה.

יומיים לפני שהתגייסתי טיילנו במושב שלך. השעה הייתה 4 לפנות
בוקר, ואנחנו בילינו כל הלילה בבתי הקפה של תל אביב. אתה סיפרת
לי על שנת השירות שלך, ואני סיפרתי על החששות מהצבא. אמרת לי:
"מחזיק אצבעות, מה שתחליטי זה הכי טוב בעולם בשבילך"
התחבקנו והסתכלתי על הירח המלא שזה עתה טיילנו לאורו. רציתי
לבכות, ולא ידעתי האם זה משמחה, מעצב או מפחד מפני הבאות.

שקענו איש איש בדאגותיו - אתה בשנת השירות בתנועה, ואני בקורס
בצבא, שתבע את רוב הכוחות שלי. חיפשתי דרך אליך, אבל אתה היית
עסוק, ופטרת אותי בטוענות שונות. ברגע של כעס מחקתי את המספר
שלך מהנייד ונשבעתי לא להתקשר אליך יותר. אני לא חושבת שאפילו
שמת לב.

בדיעבד אמרת שדווקא שמת לב. רציתי לשאול אותך למה לא התקשרת אם
כך, אבל לא העזתי. השאלה הזו הצטרפה לדברים נוספים שלא היה לי
אומץ לומר, ולימים הייתה לי מגילה שלמה.

אחרי כמה חודשי נתק התקשרתי אליך. אתה ענית לי ב"היי" הרגיל
שלך, כאילו לא עברו כמה וכמה חודשים מאז שדיברנו לאחרונה. ולא
הצלחתי לכעוס עליך, לא באמת.

אני הייתי בצבא ואתה, שהיית לקרא סוף שנת השירות שלך היית
במיונים לחיל שלי גם כן, והצפת אותי בשאלות על המסלולים
השונים. לפעמים הייתי מתקשרת, כאילו רק כדי לעדכן אותך על פרט
מידע כזה או אחר שגיליתי, אבל באמת רק כדי לשמוע את קולך.

ביום העצמאות לקחת אותי לבאר טוביה. צחקת ואמרת שאם בחרתי
לבלות עם מושבניק, אז אני לא צריכה להתפלא. הרעיון נולד
כשביקשתי שתיקח אותי לטיול. אתה שאלת אם נלך רק שנינו לבד והיה
נדמה לי שאני שומעת את דפיקות הלב שלך דרך הטלפון. יומיים לפני
שיצאנו נזכרת שיום העצמאות זה היום שבו כל עם ישראל פתאום מגלה
את הטבע, ולכן לקחת אותי למושב באר טוביה. אתה הבאת בקבוק
לימונדה שאימא שלך הכינה מהעצים במשק שלכם, ואני שכחתי את כל
הבורקסים שקניתי בבית, והיו לי רק סנדוויצ'ים שהכנתי לבד.
הייתי כל כך מאושרת, עד שרציתי לבכות.

ושוב טיילנו במושב שלך. ושוב היה ירח מלא. החניתי את האוטו
מחוץ לשער, ואתה כל הזמן פחדת שהחיילים מהבסיס השכן יגנבו
אותו. הסתובבנו במושב, ספרנו פסי האטה ודיברנו על הכל. לפני
שהלכתי התעקשת לשלם לי על הדלק, שכן אמרת שתמיד אני מקפיצה
אותך הביתה, מה שהיה נכון. לא הסכמתי לקחת ממך את הכסף, בטוענה
שזה בכלל האוטו של אימא. תחבת 25 שקלים ליד שלי וביקשת שאני
אתן לה אותם. בקול חנוק אמרתי שאני אוהבת להסיע אותך, הסתכלתי
בעיניים הכחולות שלך, וחשבתי שאין סיכוי שאתה באמת לא מבין.

נסעתי בלילה הביתה, כמו שנסעתי עשרות פעמים, ותהיתי עד מתי אני
אסע משם לבד, מלווה רק בתחושת החמצה של כל מה שלא אמרתי. עצרתי
את האוטו בצד הכביש ובכיתי. בכיתי בשביל כל הפעמים הקודמות,
ובשביל כל הפעמים הבאות. בכיתי על כל מה שאמרתי ועשיתי, ובעיקר
על מה שלא. בכיתי עד שעלה הבוקר, ואז התנעתי את האוטו ונסעתי
לכיוון שממנו באתי, תוך שאני חוצה את הקו הלבן שהפריד בין שני
הנתיבים.

ועכשיו אני כאן. אני מצטערת שהערתי אותך, אבל הייתי חייבת לספר
לך את כל זה. ולא, הפעם לא תוכל פשוט לדבר עליו ולהתחמק מזה,
הוא כבר מזמן לא בתמונה, ועכשיו זה רק אתה ואני. אני מצטערת
שאני בוכה ככה, אבל, אתה מבין, שאני מחזיקה את זה בתוכי המון
זמן, יותר מדי זמן.

אז זהו, זו הייתה המגילה שלי, עכשיו תורך.