זהות היא כמו רשת קורי עכביש הנטווית לאורך זמן. ראשית נרקמת
רשת קטנה, היוצרת מסגרת בסיסית של משמעויות ואט-אט זו הולכת
ונפרשת על פני מרחבים חדשים. וכך, עם הזמן, ישנם קורים שנפרמים
כיוון שרגל לא דרכה עליהם זמן רב ויש קורים המתהדקים והופכים
להיות מוקדי הזדהות מרכזיים. מכאן, שזהות האדם, כעכביש הנע על
קוריו, היא דינמית, נרקמת ונפרמת כאחד, מתחזקת ונחלשת בה בעת.
ולעיתים, כמו בטבע, רוח חזקה מאיימת לפרום את הקורים ולקרוע את
רשת המשמעות שהתהוותה עם השנים ולהותיר את האדם על קו הגבול,
כעכביש הנתלה בשארית כוחותיו על קצה התהום, וצופה אל מרחב
אינסופי של חוסר משמעות ואובדן המשתרעים תחתיו.

אותה רוח חזקה החלה לפרום את קורי זהותי ביום שישי בלילה,
בקיבוץ אשדות יעקב, לפני מספר שנים. ככל בני הנוער, יצאנו חברי
ואני לבלות את הלילה באחד מהדיסקוטקים המצויים באזור. עלינו על
הרכב ונסענו כמחצית השעה לקיבוץ, שם נערכה באותו ערב מסיבה
לחיילים ולסטודנטים מעמק הירדן והגליל העליון ונעמדנו בסוף
התור המשתרך אל עבר שומר הסף. השומר החייכן שאל את האנשים
המתקרבים אליו לשלומם, החווה את ידו קדימה וסימן להם לגשת
לקופה על מנת לשלם דמי כניסה. כשעמדתי לפניו וחייכתי כקודמיי,
חשתי שמשהו איננו כשורה - פניו העכירו ואווירה של ניכור פשטה
בינינו.
'אפשר לראות תעודת זהות?', שאל
'בודאי', תמהתי מעט אך, שלחתי את ידי לארנק, אל עבר התעודה
שעבורה עמלתי בשנים האחרונות ומגדירה את תרומתי לחברה ולמדינה.
הגשתי אותה בגאווה לא מוסתרת, בטוח ביכולתה של זו להעניק לי את
כרטיס הכניסה לאותו מועדון לילה עשן ופופולרי.
'לא ביקשתי תעודת חוגר, ביקשתי תעודת זהות', החמיר השומר, קימט
את מצחו והשיב לי את תעודת החייל.
מוזר, חשבתי לעצמי, הרי זוהי מסיבה לחיילים וסטודנטים ולכן,
תעודת החוגר אמורה לסייע לי לעבור את הסף אל עבר המועדון הנכסף
אבל, לא לקחתי סיכון ושלפתי את התעודה הכחולה מהארנק.
השומר הביט בה קלות, סקר את תעודת הבוחר שלי, בו מצוין מקום
מגוריי ותקע בי ארבע מילים חדות ופוצעות כתער: 'אתה לא יכול
להיכנס'

כששאלתי מדוע, השיב לי כי אינני תושב האזור ולכן, אין ביכולתו
להכניס אותי.
'אבל אני צנחן, אחי. יצאתי מחופשה לאחר 28 ימים בלבנון, למה
אתה לא מרשה לי להיכנס?', ניסיתי להקשות מעט.
'אפשר להיכנס כבר!', החלו להישמע קולות זועמים מאחור והשומר
חזר על מה שאמר קודם והראה לי את הדרך החוצה.

נטלתי את הזהות שלי וקיפלתי אותה עמוק אל תוך הכיס, מתחת
לתעודת החוגר, שקצרה ידה מלהועיל באותו ערב. מדוע בחרתי להציג
דווקא את תעודת החוגר לפני תעודת הזהות? אינני יודע בוודאות,
אולי היה זה דחף פנימי שהניע אותי לצייר את גבולות השתייכותי
בעזרת הזהות הכי ישראלית, "צברית" - הזהות הצבאית. תעודת החוגר
נתפסה בעיניי באותה עת כתמצית ישראליותי, כמדד לתרומתי החברתית
ולרצון להקריב את העצמי לטובת החברה. ואולי, בעצם, הייתה זו
ההכרה העמוקה שהצגת זהותי האזרחית על ידי תעודת הזהות, תחשוף
את המקום ממנו באתי ואותו אני מנסה להדחיק בכל כוחי, לבל ימעט
ערכי בעיני אחרים.

כן, די התביישתי בחצור הגלילית, מקום מגוריי. חבריי לצנחנים
תמיד ציינו אותה כמקור בלתי נדלה לפשע ומה רבה הייתה שמחתי
כאשר בספר סוף המסלול הוצגתי כ-"צדיק", החי בסדום, המספקת לבתי
הכלא בישראל את מירב הפושעים. ובכלל, הרצון להיות חלק
מהצנחנים, עם כומתה אדומה וכנפיים על החזה נבע מהרצון להיבדל
מהחברים, שהלכו לגולני, איפה שכל ה-"עמך" נמצאו. לא רציתי
להיות חלק מאותם נושאי כומתות חומות, הם הזכירו לי יותר מדי את
העיירה, רציתי להיות ישראלי, לפלס את דרכי אל העולם ובעיקר
לברוח, לברוח מחצור. אותו ערב, העמיק הזעם וחוסר ההבנה, אי
היכולת להיכנס למועדון חרף היותי חייל, נבע ממקום מגוריי,
באותה עיירת פיתוח ארורה.
'נמאס לי מהמקום הזה', אמרתי לחברי, 'בוא נלך לטבריה, שם בטוח
יכניסו אותנו לאחד המועדונים'.
כשהגענו לטבריה, נכנסנו (ללא תעודת זהות או חייל) למועדון גדול
בו התנהל ערב קריוקי, שאפשר לאורחיו לזייף מכל הלב את השירים
שהם הכי אוהבים. המועדון היה אפוף עשן סיגריות, כל השירים היו
בסגנון ים-תיכוני, "מזרחי", ואני רק רציתי למחוק כל זכר של
אותה "מזרחיות" הנובעת ממקום מגוריי כך, שלא ממש נשארנו שם זמן
רב. 'הספיק לי להיום, הלכה לי כל החופשה' התרוממתי מהכיסא
ועזבתי את המועדון כשברקע מזייף אחד המשתתפים בלהט: "ים של
דמעות בשתי עיניי..."

אוגוסט 2003 - חוף ניצנים

"...לבי קורא שובה אליי!". ואז שקט. הנערה על הבמה השתתקה,
זיעה ניגרה על פניה, שריר לא רצוני רטט על צווארה, והשקט לא
הלם את ההמולה שליוותה את שירתה עד לאותה שנייה. מה קרה? אולי
שכחה את המילים? אולי היא מתרגשת מכדי להמשיך הלאה? הספקות
נעלמו כעבור שתי שניות, כאשר הרעים קולה שוב: "ים של דמעות
בשתי עיניי...".
זה היה המופע המסיים של התוכנית 'כוכב נולד', תוכנית ששמה לה
למטרה לייצר "כוכב", לאתר כשרון שירה, לזקק אותו, לחבב אותו על
דעת הקהל ולהפכו למוצר קונצנזוסאלי הנצרך ב- "מדורת השבט"
פריים-טיים של ערוץ 2 (וגם בחנויות התקליטים לאחר מכן). המנצחת
של אותו ערב הייתה נינט טייב, חיילת בת 19 מקריית גת, שזכתה
ב-724,532 הצבעות שהתבצעו באמצעות מכשירים סלולאריים ואתרי
אינטרנט לעומת שירי מימון (415,000 הצבעות) ושי גבסו (330,078
הצבעות), שהפכה בן לילה ל-"סינדרלה" הטלוויזיונית של שנות
ה-2000. כרטיס הכניסה של נינט אל הישראליות הושג באותו ערב וזו
אולי הנקודה ממנה החל להיווצר הנתק בין נינט טייב כאדם לבין
נינט (ולרוב ללא שם המשפחה המסגיר) כדימוי. אם לפני כן, נינט
שרה וכתבה שירים, שהעניקו לה את המקום השלישי בתחרות 'המלך
הבא', במסגרת ערוץ 'בריזה', הרי שכעת הפכה נינט מנושא למושא -
מושא לכותבים, שתרמו לה מילותיהם על מנת שתהפכן, בעזרת קולה
הענוג, לפסקול מושך קהל, לסרט או לטלנובלה מוזיקלית, מושא
לריאיונות עיתונאיים, לשאלות פולשניות ומהפכות-נפש, לניתוח
אקדמי מרענן בתחום התרבות הפופולארית. היא אף הפכה למושא הערצה
בקרב ילדי עיירות ושכונות מצוקה, שצפו בהצלחתה המטאורית וחשו
אל המתנ"ס הקרוב או לכל אודישן מזדמן על מנת לזכות באותו סיכוי
קטנטן ל-15 דקות של תהילה. נסיכת ה-SMS של הדמוקרטיה
הסלולארית, המאפשרת לכל אדם להצביע מספר פעמים, ככל שיכולתו
הכלכלית מאפשרת (עד לגבול מסוים של 250 הצבעות), הפכה, בעזרת
תקשורת-ההמונים, להוכחה הניצחת לפיה יש תקווה לפריפריה, ישנה
אפשרות "אמיתית" לצמוח מתוך קשיי היום-יום ולהפוך
ל-"סלבריטי". אך, ל-"כוכבות" יש מחיר והיא תובעת מהכוכב שזה
עתה נולד להשתנות ולהתאים עצמו לצרכיי הקהל, אם באופן מפורש
ואם באופן סמוי. ביקורות רבות נכתבו על מבנה גופה המלא ובהתחלה
היא הצליחה אף להדוף אותן: "כתבו עליי שאני מלאה וכדי להצליח
אני חייבת לרזות. זה שטויות כמובן", אמרה בראיון ב-2004 אך, עד
תום אותה שנה הפחיתה ממשקלה באופן דרסטי, במסגרת הכנותיה
לטלנובלה בה היא משתתפת. דברים מפורשים יותר היפנו מפיקי
הפסטיגל, שדרשו ממנה להשתתף במופעים שנערכו בשבת, חרף היותה
שומרת מסורת - מהלך שנפתר בפשרה לפיה ביצוע השיר הוקרן על גבי
מסך בימי הקודש בהם נינט סירבה להופיע. במקביל, חלה השטחה של
זהותה של נינט, תוך הבלטת "ישראליותה" וטשטוש "מזרחיותה" ומקום
מגוריה. במסגרת הליהוק לסדרה "השיר שלנו", הוסב שמה מנינט
טייב, החופן בתוכו שמץ של מזרחיות, לנינט לוי, שם הרבה יותר
קונצנזוסאלי וישראלי ומגורים במרכז הארץ, היכן שהמצלמות לא
נחות והפלאשים מסנוורים, החליפו את קריית-גת הדרומית.

וקריית-גת היא עבורי נקודת המוצא, אותה נקודה זעירה על מפה
מהוהה שהוצגה בפני סבי בעת שירד מהאונייה ממרוקו - יש לך שתי
אפשרויות אמרו לו - קריית-גת או ירוחם, רק תיבחר. סבי, שעדיין
לא הכיר ממש את הארץ, שאל איזו מהן קרובה יותר לאשדוד, שם יש
כבר קרובי משפחה וכשנענה, בחר באפשרות הראשונה. כאשר נסע
לראשונה לירוחם, לראות כיצד אני מקבל את דרגות המפקד בצבא
ההגנה לישראל, הביט על העיירה במבט מלא תימהון והכריז: "פה רצו
לזרוק אותי? באמצע המדבר? טוב שבחרתי קריית-גת".
מרחק כמה בלוקים מדירת עמידר של סבא מתגוררת משפחת טייב, שאף
היא הגיעה בעלייה הגדולה מארצות ערב ולעיתים, מהרהר אני על
הדמיון הבסיסי הקיים בין נינט לביני, כחייל העומד מול שעריו
הנעולים של המועדון - שנינו מנסים לברוח, הרחק ככל האפשר,
מהזהות המזרחית, מחפשים את כרטיס הכניסה הנכסף, אל הישראליות.
בדומה אליה, ארבעה ימים לאחר השחרור עברתי לרמת-אביב, דירת חדר
שכורה ופצפונת אבל, ברמת-אביב, הרחק מהעיירה. כנמר הנמלט
מחברבורותיו קראתי בשקיקה את מאמריהם של יאיר ויוסף לפיד, שהיו
תמצית ה-"ישראליות" בעיני ושקלתי אף להתפקד ל-'שינוי' כדי
שיגייסו את כל החרדים האלו של ש"ס, שחיים על חשבון משלם
המיסים. היום, במבט לאחור, מובן לי כי בחרתי בכרטיס כניסה שפג
תוקפו בעידן בו האדם הולך ומתרחק מערכים קולקטיביים אל עבר
ערכים אינדיבידואליים-אישיים. אם נינט טייב בחרה בכרטיס הכניסה
האינדיבידואלי, הכרטיס שמדגיש את ייחודיותה ביחס לקבוצת השווים
לה מקריית-גת והופך את הצלחתה המטאורית ללגיטימית בגלל שהיא
"שונה ומיוחדת", הרי שבחירתי בהצגת כרטיס החוגר בכניסה למועדון
נבעה מאסטרטגיה הפוכה שמטרתה להראות עד כמה אני שייך. הרצון
להדגיש את התרומה החברתית ולא את הזהות הייחודית אותה אני נושא
בא כדי להצביע על שייכות לחברה ועל היותי פרט הומוגני ושווה
ערך. נינט, לעומת זאת, הבליטה את שונותה גם ביחס למשתתפים
האחרים ויצרה יתרון יחסי בזכות כישרונה הקולי הבלתי מבוטל.
ובעולם של שוק חופשי, בו אדם הופך לסחורה, יתרון יחסי הוא מילת
המפתח. ואם היתרון היחסי מוגש בעטיפת צלופן של סיפור
"סינדרלה", הצומחת מהשוליים וזוכה לאהדה ועדנה בזכות כישוריה
תוך התגברות על הקשיים האובייקטיביים העומדים בדרכה, אין טוב
מזה כדי לקדם את האמירה השלטת - "מי שטוב מצליח". ייצוגה של
נינט בתקשורת  נוטעת תקווה בלבבותיהם של דומיה, שמהם התרחקה
בעקבות הצלחתה, אך האם יש בכך סיכוי ממשי לרובם? האומנם ניתנת
הזדמנות שווה לכל לפתח ולהביע את כישרונם? והאם סיפור ההצלחה
של נינט מצר את תחומי המחשבה של בני נוער צעירים ומנתב אותם
להתרכז בלהיות "כוכב נולד", כאשר הסיכוי להשיג יעד זה הוא
מזערי? מאחורי סיפור ההצלחה של נינט מסתתרים אלפי סיפורים
קטנים, חלקם קורעי לב, של צעירים שכשלו במאמציהם להבליט את
כישרונם - אם באודישן של "כוכב נולד" ואם במבחנים של קבוצת
כדורגל או בית ספר למשחק נחשק. הבולטות לה זוכה הצלחה של נינט
מוחקת את האי-הצלחה של רבים אחרים ומוכרת את האשליה המתוקה
לפיה הגורל בידינו והכל טמון במוטיבציה הפנימית של הפרט.
מחויב אני לציין שהאמנתי באשליה הזו עוד לפני גיוסי לצבא וכאשר
השתחררתי נרשמתי מייד לאוניברסיטת תל-אביב במטרה ליטול את
גורלי בידיי, לרכוש מקצוע, להרוויח כסף ולחיות את החלום
הישראלי (או שמא חלום אמריקאי) של בית, אישה, שלושה ילדים,
גינה ירקרקה ומכונית חדישה. ודווקא שם, באוניברסיטה היושבת בלב
עולם ההיי-טק והעסקים, באה רוח אחרת שהרעידה מחדש את קורי
זהותי.      

רוח קדים

הכיתה הוחשכה כאשר המרצה הכריז כי בשבועות הקרובים נצפה בסרט
"רוח קדים" של דוד בן-שטרית המתאר את מקורות השסע העדתי
בישראל. מוזיקה ערבית החלה למלא את חלל הכיתה - עוד, טרבוקות
וכלי מיתר, שעוררו צחקוקים בקרב חלק מהסטודנטים. אט-אט, כיורה
השולח טיפותיו הראשונות אל הקרקע לפני הפיכתן למבול סוחף, חשתי
כיצד הלב נפתח והדמעות מתחילות לזלוג מעצמן. הילדים מגולחי
הראש, המעברות המעופשות, העולים המסרבים לרדת מהמשאיות, דוד בן
הרוש בואדי סאליב והפנתרים השחורים במוסררה - היסטוריה
אלטרנטיבית נפרשה בפניי, היסטוריה עליה לא שמעתי, כאילו נסתרת
הייתה בתהומות הנשייה. לא ממש הבנתי למה אני דומע לנוכח המראות
הללו, לנוכח אותו אדם שממש דומה לסבא ויורד מהמשאית אל הישימון
המדברי, עם מזוודות ומספר ילדים קטנים. מול המקרן, בכיתה הומה
בקולות מצחקקים וזועמים - "איזה שעמום", "נמאס מהבכיינות", בין
אנשים השלמים עם זהותם ומודעים אליה, חשתי מפורק - נטול
היסטוריה, תרבות, זהות. ברגליים כושלות עזבתי את הכיתה, מנסה
להסתיר מעמיתיי את הדמעות בעיניים, התעטפתי במעיל השחור, שהיה
גדול ממני בשתי מידות ועליתי על האוטובוס בדרך לעוד עבודה
מזדמנת בדרום תל-אביב. מי אני? איזו משמעות יש לחיים ללא
מודעות עצמית לעבר? מדוע ספרי ההיסטוריה והספרות כמעט אינם
מאזכרים את המאורעות שבן-שטרית צייר בצבעים עזים? בעודני
מהרהר, לא הרגשתי כיצד מתקרב אליי בחור גבוה, בהיר עיניים,
לבוש ד'קט לבן שרכן לעברי, הביט אלי וביקש לראות תעודת זהות.
פשפשתי בכיס של המכנסיים, כשמבטו של המאבטח בולש אחריי ואז
חלחלה בתוכי התודעה שאני בעצם מקוטלג כ-"חשוד" בעיניו. אולי,
היה זה הזקן בן היומיים שצמח על פניי, אולי היה זה צבע עורי
שלא ממש תאם לצבע עורם של שאר יושבי האוטובוס שיצא מרמת-אביב
ואולי היה זה המעיל הכבד שעטיתי על גופי. כל אלו לא כיפרו על
תחושת ההשפלה שפשטה בגופי כאשר הושטתי את התעודה אל עבר אותו
בחור על מנת לספק לו הצדקות ולהזים את חשדותיו. הבחור בחן את
התעודה, מסר לי אותה חזרה והמשיך לדרכו.
לדוד בן-שיטרית היה פחות מזל ממני. באפריל 2004, שילם
בן-שיטרית מחיר כבד על אי-יכולתו להזים את החשד מבעוד מועד
כאשר הוכה על ידי 4 מאבטחים חמושים. חרף זעקותיו כי הוא יהודי
וישראלי, המשיכו המאבטחים להכותו עד זוב דם תוך גרימת חבלות
קשות לגופו וכפיתתו באזיקים. ואולי תמונה זאת מסמלת יותר מכל
את הזהות המזרחית - יהודית, ישראלית, אך כבולה באזיקים שכל
סממן החורג מהיהדות וחלילה מזכיר מעט ערביות, הופך להיות כתב
האשמה וחשד. כך, למשל, שנתיים קודם לכן, בשיאו של מבצע "חומת
מגן", כאשר הושמע שיר בגלי צה"ל, שנשא אופי ערבי, מיהר טומי
לפיד לבקר ולטעון: "לא אנחנו כבשנו את טול-כרם, אלא טול-כרם
כבשה אותנו". עמיר בניון, שביצע את השיר, החליט לא להגיב
בהתלהמות ואמר רק ש-"אומנות אמורה לעורר אצל אנשים רגשות. כל
אדם מביע בדרך אחרת. זה מה שהביע טומי לפיד. עוררתי אצלו רגש
וזאת הייתה המטרה".

במרץ 2005, האמן שהביא את טול-כרם לשדה התרבות הישראלי, מנקודת
ראותו של לפיד, זכה בתואר הישג השנה מטעם אקו"ם על שירו "ניצחת
איתי הכל", שיר אהבה שכתב למוזיקה. טקס זה זימן הזדמנות נדירה
בה החיקוי מעניק פרס למקור כאשר, שירי מימון, שסיימה במקום
השני אחרי נינט טייב בתחרות "כוכב נולד" וזכתה לאהבת הקהל
בזכות ביצוע מחודש לשירו של בניון -"כשאת עצובה", הזמינה אותו
לקבל את הפסלון המוזהב שהחזיקה בידיה. מחיאות הכפיים שליוו את
עלייתו של הצעיר המופנם, חבוש הכיפה והזקנקן המרושל התחלפו
בתדהמה כאשר זה העז להביע מחאה חריפה נגד תעשיית התקליטים בפרט
והחברה הישראלית בכלל. "המצב החברתי במדינה נמצא בקאנטים.
התפקיד שלנו, האמנים, הוא להוציא את הטוב מן הרע", אמר, "את
הכסף שלי אני תורם לעניים, שיהיה להם מה לאכול בפסח, ואת הפרס
אני מעניק לכם חזרה", ירד והותיר את הפסלון על הדוכן. אקו"ם
טענו כי "התהילה עלתה לו לראש" והוא יורק לבאר ממנה הוא שותה
ושאפשרה לו להפוך לחלק מנוף המוזיקה הישראלית", אבל בניון היה
כבר הרחק מאותן מחשבות על עושר והצלחה אלא, בתחילת תהליך אישי
של חזרה בתשובה והתרחקות מעולם הזוהר. דרך החתחתים של בניון אל
ההכרה עברה דרך נטישת בית הספר בגיל 15, כניסה למעגל הסמים
ושחרור מהשירות הצבאי כתוצאה מכך ועד לתנאי מחייה צנועים גם
בתקופות שאלבומיו מכרו עותקים רבים. עם זאת, לכל אורך דרכו לא
ויתר בניון על זהותו, על אהבתו למוזיקה האלג'יראית והמצרית
שהתנגנה בבית הוריו ועל הרצון לחלוק אותה עם אחרים - הנכספים
אליה, מחד ואלו שלא זכו להכירה עדיין, מאידך. בשונה מנינט,
שעברה שינויים משמעותיים בעקבות זכייתה ב-"כוכב נולד", עמיר
בניון שמר על האותנטיות, על העצמיות העמוקה ביותר הטבועה בקרבו
והמשיך להופיע ולהתנהג בדיוק כפי שהיה קודם, מבלי לטשטש את
זהותו. והזהות המזרחית של עמיר בניון בעיני היא זהות של מאבק,
רצון מתמיד לחתור לעבר עתיד טוב יותר לכלל החברה, רצון להתקרב
אל הקהל ולחיות בתוכו ולא להתרחק ממנו אל מעבר למסך יחצ"נות
מפוברק. על כן, לא מפליא שאת הודעת הפרישה שלו מעולם המוזיקה
פרסם בניון דווקא באתר המעריצים שלו ולא בעיתונות הקאנונית -
"עולם המוסיקה הוא קשה ורע ובועט ומזויף ולמוסיקה עצמה אין בו
מקום של כבוד מינימלי והחלטתי שאני אוהב אותה יותר מדי מכדי
להתעלל בה בצורה כזאת", כתב אליהם. מעבר לפניה הישירה של
מעריציו ניסה לארגן גם התאגדות עצמאית של אמנים שיפרשו מאקו"ם
ומתאגידי המוזיקה הגדולים על מנת ליצור גוף פילנטרופי, שמטרתו
לאפשר לאמנים להתפרנס בכבוד ובמקביל, לתרום חלק מהרווח לחברה.
לאחר כישלון נסיון ההתארגנות העצמאי, החליט בניון לפרוש ולשוב
הביתה, לא לפני שערך הופעות פרידה (זמניות) ממעריציו. בניגוד
לנינט שהשתנתה על פי דרישות הקהל, בניון נותר נאמן לעצמו
והמשיך למצב את עצמו בשונה מאמנים אחרים, הממשיכים לפעול
במסגרת התעשייה המוזיקלית חרף היותה דורסנית ותובענית עד מאוד.
בעצם, האמנים הללו מציבים שני דפוסי פעולה אפשריים לנושאי
הזהות המזרחית - מצד אחד, נינט מייצגת את ההיטמעות, הנסיון
להשתנות ולהתאים לרוח הזמן ומצד אחר, בניון מייצג את ההיבדלות,
את הרצון לשמור על הייחודיות והזהות הראשונית בעולם דינמי
ומשתנה. שני דפוסי הפעולה הם לגיטימיים בעיני, אך עם זאת,
השלמות הזהותית שנושא בניון מושכת אותי יותר כיוון שיש בה
מודעות עצמית היסטורית, חברתית ותרבותית. ואכן, בשנים האחרונות
ניסיתי למלא את החללים שנוצרו בזהותי, להשלים את ההיסטוריה
הנסתרת מעין ולכתוב אותה לבל תישכח. מצאתי עצמי יושב עם סבא,
בדירתו הצנועה בקריית-גת, לוגמים כוס תה עם נענע ורוסקיטס
ומשוחחים במשך שעות על מרוקו של שנות ה-40 וה-50. וכשסבא מדבר
על תטוואן, על ניחוחות השוק, על הילדים השזופים שרצים יחפים אל
החוף, על הסנדלריה שהייתה לו והשאירה לשותפו הערבי ללא תמורה,
ניכרת נימה קלה של געגוע אל ימים אחרים, טרום-קפיטליסטיים,
מחוסרי-ניכור אנושי ותרבותי. סיפוריו של סבא חברו לספרים אחרים
על ספרות  והיסטוריה שסייעו לי לארוג מחדש את זהותי ולגשר על
הקורים שנפרמו בשנים האחרונות. ובתוך תהליך החיפוש העצמי
השתלבה גם המוזיקה, שסירבתי להכיר ולשמוע, ואוזניי החלו להתמלא
בצלילים אנדלוסיים, אליהם הצטרפה גם שירתו של עמיר בניון.
היעלמותו של בניון מהזירה התרבותית כמעט לא הורגשה כיוון
שהמדיה הייתה עסוקה בתוכנית ההינתקות מחבל עזה ובניון אוזכר רק
בשורה אחת מתוך שיר פארודי שטען - "אני לא עמיר בניון, אין לי
כזה מנעד", שהפך מהר לפרסומת מכניסה של חברה סלולרית וכפרומו
לתוכנית "כוכב נולד 3", בה התמודד צעיר מקריית עקרון, שנכנס אל
המשבצת שהותיר אחריו בניון.

פארק הירקון - אוגוסט 2005

כפר המוזיקה בניצנים הפך לאתר קראווילות, שנבנו על מנת לתת
פתרון דיור ראשוני למפוני רצועת עזה, דבר שגרם להעתקתו של גמר
"כוכב נולד 3" לליבה של תל-אביב. מקומם של בוגרי התוכנית לא
נפקד ונינט טייב עלתה לשיר את "אין לי ארץ אחרת", במפגן
פטריוטיות שנועד לחבר את חלקיה של ארץ משוסעת ממהלך ההינתקות
מהכיבוש. גם שירי מימון הייתה שם אבל, כוכב הערב היה בחור
צנום, לבוש לבן עם כיפה רחבה המעטרת את ראשו, ששר שיר ערגה
וקינה לארץ שאבדה - "אני אקדח טעון געגועים...זו לא אותה
המדינה" . מיד לאחר הביצוע פצח יהודה סעדו בקריאת 'שמע ישראל'
בקולו המסתלסל. ואז, לרגע אחד, הרגשתי שעמיר בניון נמצא בפארק
רחב-הידיים, שיותר מאהבת הקהל לסעדו, יש בכך הפגנת געגועים
לבניון, שפרש מהופעות וחזר לביתו הצנוע בבאר-שבע, געגועים
לאותנטיות שאבדה בים של חיקויים, המוחקים את המקור. לפתע אחז
בי רצון עז לקמץ את אגרוף ימיני, לקרב אותו אל פי ולסלסל
ממעמקיי גרוני לאהובתי שניצבה מנגד - "מזל שיש אותך..." .
כל שיר הוא זיכרון בלתי נמנע.