זה היה יום שישי חם במיוחד.
השמש עמדה כמו כדור אש גדול בשמיים האינסופיים, קופחת על ראשם
של האנשים שהעיזו להתהלך ברחובות העיר ביום כזה.
אלית ישבה רכונה מול המחשב, לבושה בגופייה קצרה דהויה בצבעי
ירוק וחום ובתחתוני הבוקסר המשובצים של גלעד, אלה שהיא קנתה לו
באילת, ובהתחשב בגילו המופלג של המחשב, המהירות האיטית בה עבד
דווקא הייתה מספקת.
גלעד הסתובב בבית מיוזע וחסר מנוחה, ומדי פעם פלט משהו על כך
שהמאוורר לא עובד כמו שצריך.
"בואי נלך לאנשהו, ממש חם לי, אני כבר לא יכול יותר."
שתיקה.
"חבל שאין לנו מזגן."
אלית הסיטה לרגע את מבטה ממסך המחשב ופלטה, "בא לי סיגרייה."
"לא אמרת שאת מפסיקה?"
"כן... גם אמרתי שהשבוע אני אגיש את הכתבה על העובדים הזרים,
אבל עוד לא התחלתי בכלל."
אלית התרוממה בכבדות מכיסא המחשב המרופט, שכתמי הקפה שדבקו בו
במהלך השנים חיפו על כך שפעם היה לו צבע אחיד, וישרה את הבוקסר
שנדבק לה לישבן וחשף פלח חלק ובשרני מאחוריה האדמדמים.
"זרוק לי את המצית, היא נמצאת ליד הטלפון," אמרה והתיישבה בספת
העץ הרעועה.
הספה השמיעה מן רעש קל של חריקה כשאלית התיישבה עליה, הם
התכוונו לסדר את העניין הזה אבל זה לא היה נושא מספיק חשוב
בשביל שאחד מהם יטרח בשבילו.
"מה?" גלעד ענה בעודו נכנס חזרה לתוך החדר.
"המצית, נו, היא ליד הטלפון."
"אה," גלעד פשפש בין ערימת הנייר שהייתה מונחת  ליד הטלפון
במעמד הפלסטיק הקטן, שההורים שלו תרמו להם כשהם עברו לדירה
החדשה.
גלעד טוען שהם תרמו את הארונית ולא העניקו אותה כמו ששההורים
שלו קוראים לזה, משום שכמות החפצים שקיבלו מההורים של שניהם
הייתה נכבדה ביותר והספיקה כדי לרהט בית שלם.
ההורים שלהם טענו ש"במילא אין לנו שימוש בכורסא ארון מנורה
יותר" ו"זה בסך הכל כדי שיהיה לכם עם מה להתחיל", וגלעד תמיד
אמר להם, "גם קבצנים מקבלים דברים שאחרים כבר לא צריכים."
אבל לא היה להם אכפת באמת, עם המשכורת הזעומה שגלעד מרוויח
מהעבודה בפיצרייה, ועם העבודה של אלית בעיתון "כאן ועכשיו",
שגרמה לאלית לחשוב כי עם הקצב בו היא מגישה את הכתבות היא לא
תישאר בעבודה זו לאורך זמן, הם היו מוכנים לקבל את העובדה שבכל
הנוגע לרהיטים, הם קבצנים.
"קחי", אמר גלעד וזרק את המצית לעבר אלית שהתרוממה מעט כדי
לתפוס את המצית, לא היה לה חשק להתכופפויות מיותרות בחיפוש
אחריו.
אלית נשענה לאחור מלווה בחריקת העץ הקבועה של הכורסא והדליקה
סיגרייה.
למרות שגלעד שנא את העובדה שאלית עישנה הוא אהב להתבונן בה
כשהיא מדליקה סיגרייה, ואת מראה שפתיה המתכווצות קלות כדי
לשאוף מן הסיגרייה אל חלל פיה, אפשר לומר אפילו שזה הדליק
אותו.
אלית ידעה שגלעד תמיד מתבונן בה כשהיא מדליקה את הסיגרייה ולכן
הייתה עושה זאת באיטיות ולפעמים הייתה מסתכלת לו בעיינים,
מביטה בניצוץ הנדלק בעיניו, ממש כמו הניצוץ הכתום אדום שנדלק
בסיגריה.
את המאפרה היא לא הייתה צריכה לחפש, היא הייתה מונחת בדיוק
במקום בו היא השאירה אותה, ברווח שבין הכריות בספה.
גלעד בא והתיישב לידה.
"אמרתי לך שאני אוהב אותך?"
"באמת?"
"לא."
"רשע," אלית צחקה צחוק קצר, היה לה צחוק מתגלגל שגרם לא פעם
לאנשים שיהיו בסביבתה להצטרף לצחוקה.
גלעד היה בא ושואל את אלית תמיד את אותה שאלה והיא תמיד הייתה
עונה לו אותו דבר, כך בכל פעם.
הוא היה מת להגניב לה נשיקה קטנה, אבל הוא ידע שהריח של
הסיגריה שנובע מפיה היה דוחה מדיי בשבילו.
"טוב בובה, אני יוצא עוד מעט", אמר וליטף את שערה הארוך
בעדינות.