אף פעם לא חשבתי שמילים יכולות לחתוך חוטים.

מעניין אם הירח יכול לזרוח. אור הירח לא באמת שייך לו, הוא סתם
משקף את אור השמש, שנגנב ממנה בסוג של חוצפה שתמיד תיסלח לו.
רצפת האבן קרה ומחוספסת למגע. אור הירח נח עליה בפס אלכסוני,
דק ומנוכר, של אור שמש כמעט-נעלם, אור שעצר לרגע לנוח על פיסת
הרצפה היחידה הזו. הוילונות הכחולים, השקופים, מתנופפים ברוח
העדינה, משלימים את התמונה הסמי-פסטורלית שבה אני יושבת על
רצפת האבן תחת אדן החלון, ידי האחת מלטפת את פיסת אור הירח
ועוקבת אחרי תנועתה האיטית, והיד השנייה - משחקת בחוטים.
חוטים שחורים עבים וחוטים דקים חצי שקופים, חוטים צבעוניים חצי
פרומים וחוטי צמר מחוספסים, כולם נמתחים כמה שהם רק יכולים
ומסתיימים בקשר אחד ענקי שתופס לך את הידיים.
אתה לא מפריע למשחק שלי. להיפך - אתה הפכת למרכז החוטים
הבודדים שלי שעוטפים אותך עכשיו מכל כיוון, נצמדים קרוב יותר
ויותר לעור, חותכים אותו בעדינות. ואתה הרי לא יכול להאשים
אותי, אני רק רציתי לדעת ולהבין, רציתי לראות עד כמה אני שולטת
בך, בבן אדם. אז מה אם זה איבד שליטה והפך לפקעת של חוטים
קשורים? זה לא משנה את העובדה שנתתי לך את כל מה שחשבתי שתרצה,
ואתה, בתמורה, הסכמת לאחוז בחוטים ללא שאלות, אתה הרי רק דואג
לי, נכון? או שאלה הם חוקי המשחק, הידועים מראש?
טיפות דם קטנות ועגולות נושרות על הרצפה הקרה. גם הלב שלך קשור
בחוט, חוט ברזל דק ומלופף סביב עצמו שנפתח לך בידיים ומשאיר
עליהן סימנים אדומים מוארכים, נכון שזה פשוט כיף להתבגר?
וזה הסוף, כנראה. תחת אור הירח השליו אתה נראה חלש כל כך. זו
לא אשמתי, אתה יודע - אני רק השתעשעתי לי בחוטים שלי, אתה הוא
זה שהחליט לנסות ולהתקרב, לנסות לפרק בעצמך את הקשר האטום
הזה.
אני אגלה לך סוד - אני יודעת שאתה לא באמת לכוד בפנים. בכל רגע
אתה יכול להחליט לנתק את עצמך מהצבעוניות הממכרת הזו ולעזוב
אותי כאן, בחדר החשוך, על הרצפה הקרה, יחד עם הסמי-פסטורליות
ופיסת הירח שלי. בינתיים, אתה כנראה רק צריך את התלות שלי
בחוטים האלה כדי להגשים מטרות שבחיים לא תציב, או שאתה זהיר
מספיק כדי להבין שברגע שתנסה לצאת - אני אמשוך בחוטים, ואתה
תעמיד פנים שאתה נופל, ואתה מבין מה נפילה מזויפת שכזו יכולה
להרוס. בינתיים אתה כנראה טוב מספיק, או טוב מדי, בשביל להיכנע
למראית העין, בשביל לתת לי, רק לכמה שניות, את האשליה שהפעם -
הפעם אני החזקה, ושאני רואה ויודעת הכל, ושהפעם, אני זו שמשחקת
בחוטים.


ליונתן