הרעש של פרסות הסוסים נשמע בכל מקום, וצעקות הגוססים רק הגבירו
אותו עוד יותר.
מאות עורבים עפו בשמיים ואנחנו זרקנו עליהם אבנים בכדי שלא
יאכלו מהגופות.
השלג רק הגביר את הקור שחשנו בלב, למרות הניצחון, נחלנו תבוסה
קשה.
מפקד צבאות האויב נפל בקרב ואנחנו נשארנו בחיים.
נשארנו להעמיס את גופות הסוסים והחיילים על גבי עגלות הציוד,
בעוד שהשאר מטפלים בפצועים שלנו והורגים את פצועי האויב.
מדי פעם שמעת ברקע קול זעקה או תחנון של מישהו על חייו, אבל
הרגנו את כולם, את כל חיילי האויב.
כאשר אחד החיילים מצא חייל צעיר בן 16 נאמר שגם אותו נהרוג,
ערפנו לו את הראש במכה מהירה והשארנו אותו לעורבים.
השלג הקפיא לנו את העור והוורידים ודרך הדם הוא זרם לנו ללב,
ושם נאסף בגושים גדולים וכבדים של לבן בוהק וקר.
נעשנו אטומים אחד לשני, אף אחד מאיתנו לא רצה להסגיר את עצבותו
ולהיות מטלה על האחרים.
סגרנו את עצמנו, ריחפנו בין המתים כאילו לא בנו כלל, כאשר
סחבנו את הגופות לעגלות וראינו את הדם נוזל לנו על האצבעות
חשבנו על דברים בטלים כמו שינה ואוכל.
התרגלנו כבר לראות אותם מתים לנו בידיים, עד שכל פעם שמתו,
היינו עוברים לידם, סוחבים אותם.
אך אף פעם לא נותנים להם לגעת ולהפשיר את גושי הקרח
שבליבותינו.
חיים יותר מהמתים ומתים יותר מהחיים היינו.
לבנים מהקרח שבדמנו.
לא שמענו לזעקות כאב ולתחנונים.
הרגנו את מי שיש להרוג, וריפאנו את מי שיש לרפא.
אבל הפסקנו לחייך ולבכות, רק העברנו את הגופות.
רק העברנו זה הכל.