ואם ככה זה צריך להיות,
אני לא בטוחה שארצה לעקוב
אחרי המשך, נושך,
באכזריות
ואתה?
זוכר הכל בבהירות.
פעם חשבתי לטפס על גגות העיר
לצרוח.
מי הרי מכיר?
ילדה קטנה ומלוכלכת
עם טיפ טיפה של צבע זהב
ממרומי שבילי הקשת.

היא הייתה שרה לעיתה,
מהדהד בחום קולה
צליל נוגה וישן
שנמחק בפני הזמן.
מיואשת קטנטנה, עירומה
ולמרגלות,
בהונותיה אפר חולות.

ובעיר, חדה כתער ופלדה
הייתה שותקת, מאזינה
לרעמי גדילה.
וכך היא הייתה מתחזקת
כניצן קטנטן בארץ הגוססת.

ואם ככה זה צריך להיות,
אני לא בטוחה שארצה לעקוב
אחרי המשך, נושך
באכזריות
ואתה?
זוכר הכל בבהירות.
פעם חשבתי לטפס על גגות העיר
לצרוח,
מי הרי מכיר?
ילדה קטנה ומלוכלכת.
עם טיפ טיפה של צבע זהב
ממרומי שבילי הקשת.


בלחישותיה הזעירות
גדולה כקטנטונת
מלטפת ראשי אילנות,
מנחמת ערבות בוכיות.
הייתה מחכה לגשם הקרוב
לנשור איתו אל הרחוב הרטוב,
ושוב, יהיה טוב.

והיום?
היא ואני כבר לא דומות
שני קצוותיו של שביל צבעוני
אך היא עודנה בי,
אומרת בי שירה
והיא מיואשת, מיואשת קנטנה
ולמרגלות,
בהונותיה אפר חולות.

ובעיר, חדה כתער ופלדה
הייתה שותקת, מאזינה,
לרעמי גדילה.
וכך, פעם, היא הייתה מתחזקת
והיא ניצן קטנטן
         בארץ הגוססת.