קול אורלוגין קורא שש ושלושים... אני חובט קלות בשעון המעורר,
מביא פיהוק, התמתחות עצבנית ונפילה כאבן בחזרה על המזרן.

קול אורלוגין קורא שש ארבעים וחמש... אני שולח ידי לחבטה בשעון
המעורר, ומאחר שאיני מצליח למוצאו על ידי גישוש, אני מוותר
ומתעורר.

עוד בוקר של עבודה הגיע! אני לובש את מדי ה-א' שלי ויוצא
לעבודת הבורא. או הצבא. או שניהם? אני לא נותן לשאלה להטריד
אותי יותר מדי. אני חוטף לי משהו לאכול ורץ לתחנת האוטובוס.

"סליחה, אתה יכול לנקב גם עלי?" אני שואל בתמימות, "בטח אחי,
הנה". "וחוגר, אתה יכול להראות לי? אתה יודע שאסור לנקב על
אנשים אחרים. הכרטיסיה היא אישית ואינה ניתנת להעברה" (איזה
כיף לצטט סעיפים! זה פשוט עושה לי את הבוקר). עוד טופס 630
לאוסף! אני מסמן עוד קו ביומן. 628 טפסי תלונה עם שמי עליהם,
איזו גאווה. מעניין מה קורה כשמגיעים לטופס ה - 630. אני נותן
למחשבה זו להעסיק אותי כל הדרך לבסיס.

"בוקר טוב הרס"ר!" אומר השומר בכניסה "אפשר לראות את אישור
הכניסה שלך?". "אבל אתה כבר מכיר אותי" ציינתי עובדה. "לא, לא
שכחתי את התלונה שקיבלתי בפעם הקודמת. אישור כניסה בבקשה". טוב
נו, היה שווה ניסיון, במיוחד שאני כל כך קרוב...

פתחתי את דלת המשרד. רוית כבר הכינה לי כוס קפה ורשימת משפטים
יומית. זה הולך להיות יום נהדר! במיוחד בגלל שהיום השגתי אישור
מיוחד להחמיר בעונשים בעקבות שבוע המשמעת בצבא טנגלסטן. שכנעתי
את מפקד הבסיס שאם בטנגלסטן יכולים, אז גם אצלנו אפשר. מזלי
שהוא לא יודע שאין בכלל מדינה כזאת. מעניין אם הוא אי פעם היה
מתחרט על זה שהוא השיג לי מינוי שיפוט מיוחד מהמטה הכללי, אם
הוא היה יודע כמה שטויות אני מאכיל אותו. אבל למי אכפת, הזמן
קצר, והמשפט גדול.

"טוראי עינת בראונשטיין, את נאשמת בכך שהלכת עם גומיה בצבע לא
תקני. האם את מוכנה להשפט בפני?" בטח שהיא מוכנה. במיוחד בגלל
שהיא יודעת שאם לא, חבר שלה מקבל ריתוק לשלושים יום על זה
שתפסתי אותו בלי כומתה. אבל יש עוד הפתעות בדרך. "אני מוצא
אותך אשמה, לפי תקנות הסדר והמשמעת בצבא. החל מרגע זה, הנך
נתונה בריתוק ליחידה למשך עשרים ושמונה יום". אני רואה את הדם
אוזל מפניה המחווירות. עוד מעט היא תתעלף. צריך לעשות משהו.
"אל תדאגי, לפחות תוכלי לבלות את הזמן עם חברך". היא מתעלפת.
איך אני תמיד יודע מה להגיד.

במשפט השלישי האפסנאי התפרץ והתחיל לצעוק עלי. באוטומט מילאתי
עוד טופס. כשאני כל כך קרוב, אז חייבים לנצל את ההזדמנות. 629
טפסים... נותר עוד טופס אחד בלבד למלא, כדי להגיע לשלמות.
פיסגת ההשגים של כל נגד משטרה צבאית.

שוטטתי בבסיס בעצבנות. איפה העבריינים האלה כשצריכים אותם?
ואז ראיתי אותה. היה לה שער ג'ינג'י אסוף, הופעה מרושלת
לחלוטין וחיוך מרוח מקצה לקצה. אני לא זוכר שראיתי אותה פה
מקודם.

"חיילת! בואי הנה!" קראתי לה. היא עצרה והתקרבה אלי. "רצית
משהו?" היא שאלה. "כן... אם... אה... את יודעת... אה... שתדעי,
שהכומתה שלך צריכה להראות קצת יותר מסודרת". החיוך שלה הרס
אותי. לא יכולתי למלא את הטופס. אפילו לא ביקשתי ממנה את
החוגר. סידרתי לה את הכומתה. "תודה, זה באמת יותר טוב. נחמד
מצדך" היא אמרה בתמימות. אני? נחמד? מה קרה פה?

הלכתי משם בצעדים כושלים. הגעתי למשרד. הוא כבר היה ריק. לקחתי
דף והתחלתי לשרבט עליו ולקשקש עליו. הסתכלתי במעשה ידי. הדף
היה מלא בלבבות ופרחים. זה בעצם אפילו לא היה דף. זה היה טופס
מספר 630, טופס תלונה. טופס התלונה ה - 630 שלי.