פסעתי מהמעלית בעזוז נמרץ אל תוך מסדרון הקומה ה 21. בצעד בוטח
על השטיחים, דרך דלת הזכוכית הקומתית, ואל דלת המשרד הראשית
שאמרה "שמואל את שמואל בע"מ."
שמואל זה אני כמובן. ואין עוד שמואל. אבל תתארו לכם שם כמו
"שמואל בע"מ" למשרד חקירות, נשמע קצת ריק מתוכן, לא? ושם טוב,
כפי שאבי עליו השלום היה אומר, טוב משמן מחורבן.
זמזום קצר והדלת נפתחה. חנה כבר הייתה בפנים, עובדת במרץ, ראשה
נבלע בין ערימות הנייר, כהרגלה. המהמתי 'בוקר טוב' ונכנסתי אל
חדרי שעליו התנוססה הלוחית המסוגננת שאמרה, "שמואל הרף עין -
חוקר ומנהל ראשי."
הבטתי אל מובלעת העיר שהתגלתה מבעד לפסי תריסי החלון, נאנחתי
עמוקות, והתיישבתי. על שולחן העץ הכהה שרר אי סדר של דואר
נכנס, טיוטות, חשבונות שלא שולמו וכאב ראש כללי. כך גם ריבוי
ההודעות על צג המחשב. זה תאם באופן מושלם את מצב הרוח שלי.
אחרי שינה מקוטעת בלילה, שהופרעה על ידי נגינת הסקסופון הלילית
של השכן, שהחליט לפתוח בקרירה מוסיקאלית, ותוך הרדיפה
הסוף-חודשית אחרי חייבים וגירוד תקציבים לתשלומים שוטפים,
הרגשתי בעקצוץ עצבני קבוע במערכת העצבים המרכזית שלי.
הכל כמובן התעצם הודות לחנה ששפכה עלי את הקפה. קפה שנשפך הוא
למעשה אבוד לעולמים. שמתם לב שכוס קפה שנייה לעולם, אבל לעולם,
אינה בעלת אותה ארומה כפי שהייתה הכוס הראשונה? זהו חוק קוסמי
ולא משנה מי המוכשר שמכין אותה. ואצלי כוס הקפה הראשונה היא
הסימפטום והסמן היומי. שארית היום נקבעת על פי איכותה ודיוק
הכנתה.
מבלי להיכנס לפרטים אישיים מיותרים, הקפה חייב להיות מנס
גרגירים, בכמות של כפית מעוקלת, שלוש וחצי כפיות שטוחות סוכר
חום אורגאני, מים רותחים עד שבעים אחוז מגובה הכוס (וסליחה,
אבל לא שבעים ואחד ולא שישים ותשע). את השלושים אחוז הנותרים
ממלאים בעשר אחוז בדיוק של חלב פרה שלוש אחוז שומן וחמש עשרה
אחוז של חלב סויה טבעי מועשר בסידן.
יש הטוענים, ללא הצדקה כמובן, שהעסקתה של חנה נקבעה ישירות
בגלל היכולת המדויקת שלה להכנת כוס הקפה שלי. זאת כמובן שטות.
חנה, למרות שהייתה מלאה וללא עיצוב נשי מעניין, בעלת משקפי
פלסטיק מחוץ לכל סגנון עדכני במאה השנים האחרונות, ועם שיער
שחור מתולתל זרוי בלבן, שנראה כמו הילה לא מעוצבת מסביב לראשה,
הייתה מזכירה אינטליגנטית, יעילה ובעלת זיכרון פנומנאלי. עם
יכולת מדהימה לקבלת החלטות נבונות בשעת לחץ. מלבד העובדה
שהייתה מסוגלת למצוא את ידיה ורגליה בבלגאן שהייתי יוצר. הכנת
הקפה, לא אכחיש כמובן, תרמה רבות.
אבל היום הצליחה להיתקל בפיזור דעת בקצה השולחן ולגרום לצריבה
חמה על רגלי הימנית, וכתם ארוך שהתפשט על המכנס תאם את הכתם
שנוצר על השטיח הכתום שהבאתי במיוחד מבייג'ין במאמצים אדירים
ותוך ניצול טובות במכס.
הכוס השנייה כבר הייתה כמובן ללא הארומה שמאפשרת את הדרייב
המתאים לפתיחת היום. כל זה תאם כמו תמיד למה שאבי עליו השלום
היה אומר במקרים כאלה: 'כששופכים עליך את כוס הקפה המחורבן, אז
צפוי לך יום יעיל כמו חמור בעל רגל מעץ'.
כך ישבתי עם כוס הקפה השנייה, מעיין באור החלש שהצליח לחדור
מבעד לתריסים הסגורים למחצה, בדפי החייבים שנחו על השולחן.
תיקיהם שנשלחו למחשב שלי על ידי חנה, הופיעו לפי הסדר על הצג.
השיטה שלי, ניתן אפילו לומר העקרונות שלי, היא לקבל אך ורק
מקרים מעניינים. מקרה מעניין מוגדר על פי אחד או יותר מהכללים
הבאים: מוזרותו, הקושי שלו, וכמות הממון של הלקוח. למשל, לעולם
לא אקח על עצמי תיק לקוח שבו אמורים לצלם את אישתו הבוגדת,
במצבים אינטימיים עם השכן. עם זאת, אהיה מוכן לקבל תיק שבו
אמורים לצלם את אישתו הבוגדת של לקוח, כאשר אותו לקוח יכול
לסגור את כלל ההוצאות החודשיות של המשרד. אז התיק הופך למעניין
מבחינתי.
העיון ברשימות הארוכות תוך לגימות מאולצות מהקפה, החלו אט אט
לתת את אותותיהן, והתחלתי להרגיש את התחזקות העקצוץ חסר
הסבלנות מהלילה ואת התהליך הבטוח והאיטי של איבוד השקט הפנימי
שלי.
בדיוק ברגע זה, כששקלתי אם לעזוב הכל ולצאת לשתות קפה באיזה
מקום על יד הים, נשמעו שלושה זמזומים קצרים בקשר הפנימי. שלושה
זמזומים קצרים זה הקוד של חנה שאומר, 'בוס, הגיע מישהו מטריד
שרוצה לשכור את שירותינו ומעוניין להיכנס אליך'. יופי. בדיוק
מה שחסר לי עכשיו זה איזה טיפוס שמן ונוטף זיעה שאין לו כסף
וחייב, אבל ממש חייב, למצוא את הכלבה שנעלמה לו.
לצאת החוצה כבר לא אוכל, כי הטיפוס השמן הזה בטח יתעלק על חנה
במשך כשעתיים ויבכה, וישפוך את מר ליבו, ויתאר איך חייו אינם
חיים ללא הפינצ'ר המיוחדת שלו, ואם רק יראה אותי פוסע מתוך
החדר יתחיל לקרקש מסביבי ולייבב עד שאאלץ לקחת את התיק ולו רק
מתוך גמילות חסדים. לעצמי.
"כן?" שאלתי בנועם, לוחץ על האינטרקום.
"יש מישהו אצלי," נשמע קולה הרשמי ביותר של חנה, "שמעוניין
לשכור בדחיפות את שירותי שמואל ושמואל בעניין סודי."
עניין סודי? הקול הרשמי, הלחוץ אפילו, של חנה כבר אותת לי שזה
לא בענייני פינצ'רים.
"שיכנס" אמרתי.
הדלת נפתחה ומיד הבנתי את לחצה של חנה. אל החדר פסע אדם גבוה,
רזה, לבוש שחורים בגיל העמידה. מעט שיער אפרפר נח ברפרוף על
פדחתו המקריחה. אפו, שלא היה ארוך באופן יוצא דופן, משך את
תשומת הלב בגלל שהסתיים במעין עקמומית. עין אחת הייתה ערנית
וקצת אדומה ואילו העין השנייה לא זזה. כל זה נתן את ההרגשה של
מה שאבי היה קורא, 'ציפור טרף מזוינת בעלת עין מזכוכית.'
קמתי לקראתו ולחצנו ידיים. ידו הייתה קשה וקרה כשל רובוט.
"שמואל הרף עין."
"יחיאל כורש," אמר בקול נמוך.
"שב בבקשה," הצבעתי לכיוון כורסת העור שממול לשולחן, והתיישבתי
בכיסאי. התאורה האפלה משהו התאימה לדמות כך שהשארתיה בעינה.
אפשר להגיד שיחיאל לא מצא חן בעיני כלל וכלל והחלטתי לבצע את
סדרת תרגילי הנפנוף הסטנדרטים.
"כפי שחנה בוודאי אמרה לך, אנחנו עמוסים בתיקים. כך שלצערי
סביר להניח שלא אוכל לקבל את עניינך, אלא אם כן נדחה זאת לעוד
כחודשיים." דחייה של חודשיים לנזקקים לבלש פרטי כמוה כנצח.
"אדון שמואל," הסתכל אלי יחיאל בעינו האדמדמה, "אני זקוק
לשירות מהיר ואמין, אני צריך את זה עכשיו ואני צריך את זה
ממך."
זה כבר הרגיז אותי והחלטתי סופית, ועקרונית, להעיף אותו לכל
הרוחות.
"תראה מר כורש..."
"ואני מתכונן לשלם ביד נדיבה. מאוד."
"הבנתי." אין מה לעשות, כשעקרונות שונים מתנגשים צריך לבחור
ולהחליט במהירות. "בוא נשמע על מה מדובר."
יחיאל הניח את ידו הימנית על השולחן בעודו מתכופף לכיווני,
ואמר בהדגשה, "אני מחפש קופסת עץ קטנה שנגנבה ממני."
"קופסת עץ זה לא משהו שעלותו מצדיקה שכירת בלש בתשלום נדיב."
"מה שאני מחפש נמצא למעשה בתוך הקופסא."
"הייתי מעדיף לקבל את הסיפור המלא, מתחילתו," אמרתי והגשתי
אליו את קופסת הסיגרים שלי. אם יעשן, יוריד את ידיו מהשולחן
שלי.
יחיאל נפנף בביטול, התמתח ונשען אל גב כיסאו, כאילו קרא את
מחשבותיי. עינו האדומה מביטה אל המרחקים ועינו השנייה בוהה ללא
מטרה.
"את הסיפור המלא לא אוכל לספר, גם בגלל קוצר זמן, וגם בגלל
המהות הסודית של העניין. הקופסא ותכולתה עוברת מדור לדור
במשפחתנו מאז ימים קדומים ביותר. כמו כן, מאז אותם ימים קדומים
נעשים ניסיונות בלתי פוסקים לגנוב אותה. רק פעמיים בכל
ההיסטוריה המשפחתית שלנו הצליחו לגנוב אותה, ובשתי הפעמים היא
נמצאה במהירות והגנב שילם על כך ביוקר רב." עינו הימנית ננעצה
בי פתאום במבט מצמרר.
כחכחתי בגרוני, "ועכשיו היא נגנבה בפעם השלישית..." הבטתי בו
בשאלה.
"אכן. ולכן אצטרך את שירותיך."
"אני מבין. הסיפור מעניין, עם זאת אינו מספק לצערי. לא אוכל
לעבוד על סמך בסיס כזה. אם העניין שלך במציאתו של הגנב אמתית
עליך לספק לי נתונים רבים ככל האפשר בתור רקע ואז לענות על כל
שאלותיי ולמלא את טופס התשאול שלנו."
יחיאל הרים את ידו הימנית אל מולי. "בלי טפסים ובלי רישומים.
העסק, כפי שציינתי, הוא סודי ורגיש ביותר. מעורב בו הרבה יותר
מסודות משפחתיים. מסוכן ביותר מבחינתי לערב מישהו באי אלו
פרטים הנוגעים לעניין."
"אבל..."
"עם זאת," המשיך, וקטע אותי כבר פעם שנייה מאז שהגיע, "אני
מבין שחשיפה מסוימת הינה הכרחית. הכרחי גם שהחשיפה תהיה בטוחה
מהדלפות וכמו כן תתבצע רק אל מול האדם המתאים. שזה אתה
שמואל."
"ולמה, אם זה כמובן לא חסוי מר כורש, אני נחשב לאדם המתאים?"
שאלתי בקול משועשע.
יחיאל לא היה משועשע כלל. "בכל השנים הרבות בהן התעורר הצורך
בעזרה חיצונית, נעזרנו אך ורק בנצר למשפחה מסוימת, שאתה נמנה
עליה."
"משפחה מסוימת?" הרמתי את גבותיי.
"מר שמואל הרף עין, שם המשפחה שלך נגזר כמובן משמו המקורי,
הירש. שגם הוא התקבל על ידי משפחתך בגרמניה לפני כשלוש מאות
שנה כחלק מהאופנה בת אותו הזמן, כמו גם דרישות הממשל בהמבורג,
ומשמעותו - צבי."
"מרתק," הוספתי בלי עניין, "אבל בכל ז..."
"ואותה משפחה," קטע אותי יחיאל פעם שלישית באותו יום והעלה את
לחץ דמי, "נגזרת של שושלת ששורשיה נעוצים בעבר הרחוק, ייתכן
שאף מעבר לבית המקדש הראשון, והאמיתי, של שלמה המלך. במשפחה
זו.."
"יפה מאוד מר כורש," קטעתי אותו והרגשתי השתפרה, "אך הרשה לי
לציין שנתונים פרה היסטוריים, מעניינים ככל שיהיו, משפיעים
בדרך כלל מעט מאוד על היכולת שלי למצוא קופסאות אבודות."
עינו הימנית של יחיאל בערה בכעס אבל המשיך בקול שקט כאילו
מעולם לא הופרע. "במשפחה זו מצאו אבותיי את מבטחם בעיתות של
משבר. הגזע המשפחתי שלכם קשור לשלנו, וכמו כן ניחן באנשים בעלי
יכולת הסקה גבוהה, יכולת הישרדות והגינות מובנית."
השתרר שקט והוא הביט בי. חשבתי על זה שאבי, עליו השלום, היה
בוודאי מגיב לדבריו האחרונים במילה החביבה עליו - קמקמ -
שהייתה ראשי תיבות של אמרתו, 'קשקוש מחורבן בקומקום מזורגג.'
הסיטואציה לא מצאה חן בעיני והרגשתי צורך עז לצאת לכיוון הים
ולשתות קפה-כמו-בן-אדם אל מול החוף. יחיאל עייף אותי והצטערתי
שהפגנתי נכונות אל מול המקרה הזה. היה ברור לי שיחיאל אינו
מאוזן בנפשו ואולי כל הסיפור הזה בכלל מצוץ מדמיונו של מטורף
שאין לו מה לעשות. החלטתי שהוא מרגיש יותר מדי בנוח אצלי בחדר
החשוך.
"מר כורש היקר," קמתי מכיסאי ופתחתי לרווחה את כל התריסים,
"אני שמח שפנית אלי בעניין זה." הוא החל ממצמץ בעינו הימנית
שהחלה לדמוע ואני הרגשתי בשמחה שניהול המצב חוזר לידי. "בשלב
זה אני חייב לצאת במהירות לפגישה שאני כבר מאחר אליה. אתה
מוזמן לשלם אצל חנה ולפתוח כרטיס לקוח. תוכל גם לקבוע פגישה,
לזמן נוח בו תוכל לתת לי פרטים מעשיים שיעזרו לנו במקרה שלך.
יום טוב."
ניגשתי אליו והושטתי את ידי ללחיצה. הוא קם מכיסאו, עינו
הימנית זועמת, ומבלי להתייחס לידי המושטת אמר, "אני אשלם לחנה
ואשאיר לה את כתובת ביתי. הטוב ביותר מכל הבחינות שנמשיך לדבר
שם. זה גם בטוח יותר וגם נמצא במקום משכנה הטבעי של הקופסא."
הנהנתי והוא הסתובב ופסע לכיוון הדלת. פתחתי את הדלת למענו
ויצאתי אחריו.
"חנה'לה, תפתחי כרטיס לקוח למר כורש, לפי קוד 47, ותתאמי פגישה
בזמן מתאים לשנינו." חנה הנהנה ואני יצאתי מהמשרד, לכיוון הים.
קוד 47 אמר למעשה שהיא צריכה להוציא ממנו את המחיר האסטרונומי
ביותר שאפשר. למעשה גם קוד 46 אמר אותו הדבר, ולמעשה כל הקודים
מ 40 ועד 49 נבנו כקומבינות לסחיטת כסף. קוד 47 אמר בנוסף,
שהיא צריכה לעכב את הלקוח עד שתהיה בטוחה שיצאתי מהבניין בכדי
שלא אאלץ לשוחח עימו על הא ועל דא במעלית או בדרך אל החניון.
למשל, כל הקודים שמשלושים ועד שלושים ותשע, אמרו לתת ללקוח את
המחיר הכי זול, רק לעשות זאת בצורה שירגיש שממש השתדלנו עבורו
בצורה אישית ויוצאת דופן. כך שקוד 37 אמר, קחי מחיר נמוך מאוד
ועכבי את הלקוח עד שתהיה בטוחה שיצאתי מהבניין. קוד 33 אמר
אותו הדבר לגבי מחיר נמוך, אלא שאמר גם, שחררי את הלקוח
במהירות האפשרית - אני מחכה בחוץ כאילו שהמעלית לא הגיעה
עדיין. זה כמובן היה בשימוש בעיקר אצל לקוחות מהמין הנשי שנראו
טוב. כמובן שקוד 43 היה בעיקר בשימוש אצל לקוחות ממין נשי
בעלות ממון שנראו טוב.
כשיצאתי מהמעלית אל תוך החניון, מכוניתי כבר חיכתה לי עם מנוע
דלוק וברני, האחראי הכושי מגאנה, פתח את הדלת.
"סלום מר הרפעין," אמר.
"שלום ברני, מה שלום אשתך?" אמרתי בעודי נכנס למכונית.
"בסדר גמור בוס. הרבה יותר טוב, תודה." אמר וסגר אחרי את הדלת.
אישתו טופלה אצל אקופונקטוריסט בכיר, במחיר מוזל בהמלצתי, לאחר
שרופאי קופת חולים מרכזית החליטו לבצוע אותה לחלקים. הנהנתי
אליו ולחצתי על דוושת הגז. ברני כבר הפעיל את המערכת שניגנה את
החלק השלישי של הקונצ'רטו לכינור במי מינור של באך. הוא וחנה
תמיד מתואמים בענייני מצב הרוח שלי. 'ללא מוסיקה החיים היו
טעות' סיפרתי פעם לברני על דבריו של ניטשה.
ברני הוא בחור מצוין שהערכתי על האומץ שלו לעזוב הכל ולנסוע
לארץ אחרת. כמו כן, אני תמיד משתדל להתייחס לעובדים הפשוטים
בתשומת לב. זה כבר פתח לי דרכי גישה עוקפות ליותר ממקום או
שניים במהלך עבודתי. וכפי שאבי עליו השלום אמר, 'גם המלצר הכי
מושתן יכול לירוק בצלחת של רוקפלר.'
נסעתי לכיוון הים ונכנסתי אל בית הקפה החביב עלי. כאן יכולתי
להתיישב ממבלי שיפריעו, בשולחן אל מול הים ולשתות את הקפה שלי
בניחותא. התיישבתי והרמתי את רגלי על מעקה האבן והתבוננתי
בגלים. ריח המלח הרטוב ורעש המים החל להרגיע אותי. הקפה, שנעשה
לפי הוראות מדויקות, הגיע, והחלטתי שאני מתחיל את היום מחדש.
הרמתי את הכוס ואז החל הנייד שלי לצלצל. קירבתי אותו אל אוזני
בידי השנייה.
"כן?" אמרתי וניסיתי ללגום את הלגימה הראשונה מהקפה.
"בוס, קבעתי לך פגישה עם מר כורש היום בתשע בערב."
פפפוווווףףף. הקפה השפריץ מפי ואני התיישבתי, מוריד את רגלי
מהמעקה.
"למען השם חנה, חשבתי שאני יכול לנוח מהטיפוס הזה לשבוע או
משהו."
"סורי בוס," אמרה בטון מתנצל, "הוא היה מאוד משכנע."
תיארתי לי את חנה נאלצת להתמודד עם היחיאל הזה וריחמתי עליה.
"זה בסדר חנה, פשוט לא בא לי לשמוע ממנו יותר."
"כן, אני מבינה בדיוק. אבל הוא שילם את הסכום המלא מבלי להניד
עפעף."
זה נשמע יותר טוב. "אז אם ככה, מגיע לו שירות, לא?"
חנה צחקקה וניתקה. טוב, הסכום המלא בהחלט סגר לי את הפערים
החודשיים. למען האמת הוא היה מעבר לכך והופתעתי שמר כורש היקר
אפילו לא התווכח על הסכום. טוב. עכשיו לשכוח מהכל ולהירגע.
הזמנתי תה באנצ'ה ירוק ללא סוכר והחלטתי להתחיל את היום שוב,
מכיוון אחר.

דווקא העניבה הצהובה עם העיגולים, בגלל חוסר התאמתה, תהווה
ניגוד מתאים לחליפה הכחולה שלי. אחרי שהחלטתי סופית מול הראי
שאני נראה במיטבי, חלקלק ואלגנטי, יצאתי מהבית.
נסעתי לפי ההוראות שיחיאל נתן לחנה אל דרום העיר. שם לאחר
פיתולים בשכונות סוג ג', הגעתי אל מקום שהיה מוסתר בשורת עצים.
היה זה בית ישן אך בהחלט נאה. הוא היה ענק ונראה שנבנה במאה
הקודמת. החניתי בחצר עצומה שהייתה מלאה בעצים וצמחים אשר
עורבבו יחדיו בקפדנות. או שמא פשוט לא טופלו כראוי. כך או כך,
זה היה כמו להיכנס לג'ונגל מבודד. הבית הגדול היה אפל ברובו
ורק אורות קלושים נראו מבעד לחלון או שניים.
הקשתי בקלילות על דלת העץ הגדולה והכבדה והוספתי צלצול מתנגן.
לאחר כדקה היא נפתחה בחריקה ואני מצאתי את עצמי מול גברת
מצודדת, בשיער בלונדיני אסוף ובחליפה מחויטת.
"אני שמואל הרף עין," אמרתי, "אני מאמין שמר כורש מחכה לי."
"יא, יא," אמרה במבטא זר, מביטה בי בעיני החתול שלה, "כנסי
פנימה מר שמואל, יחיאל מחכה."
פסעתי אחריה דרך מסדרון מואר קלושות. הקירות היו מצופים טפטים
שנראו ירקרקים באור החלש, עליהם תלו תמונות גדולות. צעדנו
בשקט, צעדינו לא נשמעים על השטיחים העבים, עד שהגענו לחדר גדול
שהיה כנראה סלון ענק, מרוהט בכבדות ומלא לעייפה במדפי ספרים.
" יחיאל כבר באה, יא?"
"תודה," אמרתי ובחנתי את עכוזה המוצק המתרחק ממני בעיכוס
ראוותני מבעד לחצאית האפורה התפורה היטב. ברקע נשמע יוהאנס
פסיון של באך. לכאורה בחירה טובה ובעלת טעם, אשר מתאימה
לאווירה הקדורנית של המקום. למעשה הייתה בחירה של חובב חסר
יכולת הבחנה, היות וניתן היה לזהות מידית שהביצוע נתון בידיו
חסרות הרגש של 'סר' גארדינר.
הייתי מוכן פה ושם לקבל ביצוע שלו, נאמר למשל, את הקנטטה מספר
61, ששם כוחניותו אינה הרסנית. אבל בטח שלא כמו הביצוע לקנטטה
מספר 82. איך אפשר לנגן אותה מבלי להבין או להתייחס לשם שלה?
'איך האב גנוג' - יש לי מספיק, וגארדינר מנגן אותה בצורה של
'תן לי עוד.' ואת הפסיון של יוהאנס?? תעשו לי טובה!
אתם יודעים איך זה הולך: אתה נכנס לחנות מוזיקה, אתה לא מבין
כלום וכך גם המוכר עם החולצה של זמרת שדי הפלסטיק התורנית,
ואומר לו, אדוני, אני רוצה את הביצוע הכי טוב שיש של יוהאנס
פסיון. המוכר, ללא תזוזה נראית לעין, אומר, אין בעיה אדוני,
והופ! הוא שולף ספר עב כרס שמוחזק באופן קבוע מתחת לדלפק. הוא
פותח בעמוד של באך ומרפרף באצבעו כסוסת הציפורן עד שמגיע לחלק
של הפסיונים. שם כתוב לו על ידי אנשי הספרים של חברת המוזיקה
בה מיוצרים התקליטורים משהו בסגנון, 'הביצוע היוקרתי ביותר
הנחשב בעולם כאחד משיאי היצירה הבאכית, ואשר ממצה את כוונתו
המקורית של האומן ומסביר את שורשי הסבל האנושי, תוך שימת דגש
על ניקיון הכלים ואחידות הקונטרפונקטים, הוא ללא ספק זה המתואר
על ידי המבקרים כ'אחד בדורו' בביצועו של המנצח האומן סר ג'ון
אליוט גארדינר.' ועוד כהנה וכהנה, שטויות מלא החופן של החברה
שמימנה ומפיצה את ההקלטה.
אז שולף המוכר את התקליטור ואתה חוזר הביתה שמח וטוב לב שקנית
את הכי טוב שיש. כאילו שמדובר בעגבניות בשוק.
יש גם את מלקטי השמועות. אלה מקשיבים לדעות השונות ויוצרים
סיכום מרוכז של דעות, המובילים לממוצע של איכות מסתברת, ואיתה
הולכים לחנות. למשל, הם שומעים שביצועי הקנטאטות של באך
בניצוחם של צמד החמד הרנונקור והרווגה הוא הטוב ביותר. דבר אשר
אכן יש בו טעם. אז ניגשים לחנות המוסיקה ורוכשים את מתיאוס
פסיון בביצועו של הרווגה, שהוא טעות של חוסר טעם, וחוזרים
הביתה טובים ושמחי לב. כפי שאבי עליו השלום היה אומר, 'הדבר
היחידי המשותף לכל התרבות המזוינת שלנו זה טחורים.'
"לפי השעון שלי איחרת!" קולו הקר של יחיאל הוציא אותי משרעפי.
הוא נכנס לחדר ומבטינו הצטלבו.
"לפי שעון ברלין אני מקדים בארבעים דקות," אמרתי בקלילות בעודי
מביט בו במבט חד.
"שב," אמר והצביע על הכורסאות הכבדות, "תשתה משהו?"
"אני בתקופה של מרטיני," אמרתי תוך כדי התיישבות.
"מה דעתך על מרטיני אבטיח?"
"נהדר, ובלבד שתגדיל את היחס של הוורמוט במנה."
הוא התיישב מולי וצלצל בפעמון קטן. הדלת נפתחה ואל החדר נכנס
איש שמנמן ונמוך לבוש טוקסידו. שערותיו השחורות קוצצו בצורה של
קסדה ועיניו העגולות הביעו הבעה לא ברורה.
"כן מסייה?" אמר במבטא צרפתי.
"אלישר, תכין לנו בבקשה פעמיים מרטיני אבטיח, עם יותר וורמוט
במנה של אדון הרף עין."
אלישר ניגש לפינה והחל להכין בשקט את המשקה, מועך את המרכיבים
בשייקר בעזרת מקל מעיכה מעץ. הנוזלים סוננו אל שתי כוסות שאחת
הגיש לי והשנייה ליחיאל. אז נעמד בפינת החדר ללא מילים.
"בית מקסים, מלא אווירה." אמרתי מביט סביב.
"תודה. הבית עובר במשפחתנו כבר דורות רבים. אנחנו משתדלים
לשמור על הצביון המקורי שלו."
השתתקנו.
"מה דעתך על המוסיקה?" שאל יחיאל לאחר שטעמנו מהמרטיני, וזה
הסביר את עניין הגארדינר. הוא אכן קונה בכדי לשאול אחרים מה
דעתם.
"קצת מהיר וכוחני לטעמי," אמרתי, "ניתן לחוות חזק יותר את
המנצח מאשר את המלחין."
"לדעתי אתה טועה." אמר בפסקנות, עינו השמאלית מנצנצת קלות,
"ביצוע זה ידוע בעולם כאחד משיאי היצירה הבאכית, הממצה את
כוונתו המקורית של באך ומסביר את שורשי הסבל האנושי."
"מר כורש, בכדי לחוות את הסבל האנושי דרך המוסיקה, או בכלל
לחוות משהו אנושי דרך המוסיקה, יש לפחות להתחיל בנגינה התואמת
את קצב הנשימות, את קצב הדופק, את קצב מחזור הדם, את קצב
התחלפות המחשבות ומצבי הרוח. ברגע שהמנצח הורס את התואם הזה,
אין יותר רגש אנושי, כזה או אחר."
"אם כן, מר הירש, מה אתה מרגיש בביצוע הזה?"
"השם הוא הרף עין, נא לדייק, ואני מרגיש בבהירות את רגש
היהירות של המבצעים, אשר מאפיל וחוסם את היכולת של המלחין
לבקוע ולהגיע אל המאזין."
"ומה דעתך על זה שייתכן ורבים בעולם חולקים עליך?"
"דעתי בעינה ואינה ניתנת לשינוי או לקנייה. כבלש חוקר אני מכיר
את הטבע האנושי, אני יודע עד כמה צריך להתאמץ בכדי להגיע אל
הרוח הבסיסית. אני יודע שבכדי להתקדם ולהבין ולהשפיע על אדם,
יש להרגיש אותו, לחוות אותו, לחולל בו באצבעותיך העדינות ולבוא
אליו בדרכו הוא. כך גם צריך מנצח להגיע אל המלחין. הוא צריך
לבקש רשות לקבל מהמוסיקה את שהלה נסך לתוכה."
"אבל הרי זו צרות עין. האם לא ניתן להגיע בדרכים שונות?"
"רק בוואריאציות שונות של אותה דרך. האם ניתן להכריח מישהו
לאהוב? לצוות על מישהו לאהוב? להרביץ בו שיאהב? ישנן תהליכים
אשר אינם יכולים להתאים לקבלת תוצאה מסוימת, מעצם הווייתם.
אינך יכול לקנות אהבה, כפי שלנון אמר."
"אבל הרי ניתן לקנות נשים?" אמר והביט בי במבט מתנשא.
"כן. אני חושב שעכשיו הגדרת בדיוק את הסוג הזה של הביצוע." הוא
התפלא לשמוע את הסכמתי וחוששני שלא הבין אותה עד תומה.
"אם הצלחנו להסכים, אז נתקדם בעניינינו." אמר ועינו הימנית
ננעצה בי. נראה היה שסבלנותו פקעה. בוודאי לא לתגובה כזו ציפה
שקנה את הפסיון של באך וניגן אותו להתרשמותי.
"אני מציע," אמר, "שנעבור למקום שם שכנה הקופסא ותקבל התרשמות
טובה יותר." הוא קם ופנה אל הדלת. אלישר פתח אותה ואני פסעתי
אחריו. צעדנו במסדרון שהיה דומה לזה שדרכו נכנסתי, יחיאל בראש,
אני אחריו ואלישר מאחורי. הצלחתי לחטוף מבט בתמונות התלויות על
הקיר והבנתי שטעמו והבנתו של יחיאל בציור הייתה דומה לזו
שבמוסיקה.
כל התמונות היו חיקויים של אמני רנסאנס ובארוק, ונראו בדיוק
כמו התערוכה של הציורים שאסף פלאטו שרון בזמנו. שם ניתן היה
ללמוד מה המקור ממנו הועתקה התמונה רק בגלל הפתק הקטן עם השם
שהיה לידה. לכל תמונה הייתה מסגרת יפה שבתוכה כתמי צבע נטולי
רגש. תמונה ללא אמנות, בסגנון של סבון ללא סבון.
עברנו דרך סדרה של מסדרונות צרים ומחניקים עם קירות גבוהים
והגענו למדרגות אפלות שירדו מטה. ירדנו כשלוש קומות מתחת לאדמה
ואז פתח יחיאל דלת ונכנסנו אל חדר מואר במנורה חלשה.
נכנסנו פנימה ואלישר סגר את הדלת מאחורינו. החדר לא היה גדול
אך היה עמוס בחפצים ורהיטים והקרין תחושה של מחנק, שנבע בחלקו
מחוסר האוורור ובחלקו מריח מתקתק שמילא את האוויר.
"זהו חדר העבודה שלי," אמר יחיאל, "כאן אני מחזיק את כל הדברים
החשובים. כאן בדיוק," הצביע לעבר שידה נמוכה, "נחה הקופסה שלי.
בתוכה היה תכשיט מיוחד במינו."
"ואתה מחפש את התכשיט?"
"בדיוק. זו אבן מלוטשת כחלחלה יפיפייה, ומסביבה שזורים חוטי
כסף בצורה של מגן דוד. האבן היא אמתיסט, או בשמה העברי -
אחלמה, אבן החלומות."
"ולמה אתה מחזיק את התכשיט כאן? האם הוא יקר?" הרגשתי שיותר
ויותר קשה לי לחשוב.
"לא כל כך יקר מבחינה כספית, אך בעל ערך רב ביותר מבחינות
אחרות."
הסתכלתי עליו, "בעל ערך מאיזה בחינות מר כורש?".
"האם אתה מאמין בכשפים הירש?" שאל יחיאל ופנה אל אחת מפינות
החדר.
"הרף עין. אני מאמין בסוגסטיות ושיעבוד פסיכולוגי." ראיתי שהוא
רוצה להיות דרמטי וכבר למדתי במצבים כאלה לתת ללקוח להיות מה
שהוא רוצה להיות, כך מקבלים הכי הרבה מידע. בעיקר את המידע
שהוא מלכתחילה לא מתכוון לספק.
"יפה, אך האם לא תסכים שיש גם דברים שמעבר? דברים בלתי רגילים,
דברים ששוברים את רצף הקיום כפי שאנו מכירים אותו?"
"בהחלט." התחלתי להרגיש סחרחר, "הייתי טיפש אם הייתי מבטל את
אפשרות קיום משהו מעבר, אם הייתי חושב שרק מה שנראה הוא זה
שיש. אפילו המדע של היום הוא מעשה כשפים ברובו. אני רק טוען
שברוב מוחץ של המקרים, אם לא בכל המקרים המדווחים, הכשפים הם
מעשה רמייה או אוטוסוגסטיה."
השתתקתי לפתע. בפינת החדר ראיתי משהו לא ברור, שמשום מה גרם
לשערות שבעורפי לסמור. יחיאל עמד בפינה הרחוקה, ולידו על כיסא
הייתה דמות שלא היה ברור מה היא בדיוק. הייתה זו דמות אדם ענק,
ישובה ללא תנועה. העור היה כהה מאוד ונראה גס ולא חלק מהמקום
שעמדתי, כאילו היה עשוי מבוץ או חמר. ידיה נחו על ירכיה והיא
נשענה לאחור על המשענת הגבוהה של הכיסא. הראש היה מוטה מעט
אחורנית והפה היה פתוח, במין תנועה של קפיאה זוועתית.
"אתה יודע מה זה?" יחיאל נראה מתמוגג מהפרצוף שנח על פני.
"יופי של בובה." ניסיתי לשוות לקולי טון שליו ומשועשע, אך
הרגשתי שמשהו בדמות הזו אינו רגיל ושאני נצרך למאמץ בכדי לשמור
על שיווי משקלי.
"האם אתה בטוח שזו בובה?" לחשש אלי יחיאל, "האם אתה בטוח שזה
צעצוע לילדות? האם אינך מרגיש משהו שונה? חש מתח באוויר? מרגיש
נמלים על חוט שדרתך?"
הרגשתי בהשפעה הפסיכולוגית של דבריו מתערבבת באווירת המקום
והריח המתקתק, ויוצרת כמעט השפעה היפנוטית.
נשענתי עם ידי בחולשה על אחד מהארונות. "כן, בטוח." מלמלתי ספק
בתשובה ספק בכדי לרענן את הכבדות שהחלה להכריע אותי, "בובה
גדולה וגסה."
אז אמר יחיאל את המשפט שהדהד לי בראש עוד זמן רב, "זו אינה
בובה מר הירש, זהו גולם!"

נסעתי ללא מטרה במשך שעות. הרחובות הריקים, הזונות העסוקות
ורעש המנוע הרגיעו אותי, הבטיחו לי שהכול פשוט ואפור כהרגלו.
הפרלודים של ליסט התנגנו במערכת והצלילים הגאוניים השתברו אל
האוויר והבטיחו שהשמש תזרח מחר. לאחר זמן מה לקחה אותי המכונית
מעצמה הביתה. בכניסה שמעתי את צריחות הסקסופון של השכן והחלטתי
לבקש ממנו שלפחות היום ינסה להתאפק ולא לנגן אחרי שתיים
ושלושים בלילה.
הדלת נפתחה וראיתי לפני הר אדם בסביבות הארבעים לחייו. שערות
שחורות הזדקרו מכתפיו השריריות שפרצו מתוך גופיה דהויה. הוא
עמד כך בגופיה ותחתונים, סקסופון טנור תלוי בחגורה על צווארו,
והביט בי במבט זועף.
"אני השכן שלך ממול, האם אפשר להנמיך את הדבר הזה?"
הוא התכופף אלי, פרצופו נדחף אל פני ונשף ריחות של שיניים
רקובות ווודקה. "אתה לבוא שוב, אני לדחוף סקספון בחור תחת שלך,
כן?" וטרק את הדלת בפרצופי. תודה איגור, זה בדיוק מה שהיה חסר
לי. חזרתי הביתה והתמוטטתי על המיטה עם הבגדים, לצלילי ג'ז של
הצבא האדום.

"אבל אתה הבטחת לי שהשבוע תסיים, מר הרף עין!"
"אני יודע מה הבטחתי, מר קלמפנר, אבל חקירה אינה יכולה לפעול
על פי שעון עצר. התכוונתי לסיים השבוע אבל יקח עוד יומיים
שלושה זה הכל."
"אבל המפעל שלי סגור, ומס הכנסה יושבים לי על הצוואר, ואישתי
לא מדברת איתי ופלופ, פלופ, פלופ..."
הבטתי בו והיכולת שלי להקשיב אבדה. מר קלמפנר, שהלשינו עליו
למס הכנסה, שמצאו אצלו כספת סודית ברצפה, שאחד מעובדיו בגד בו,
ישב מולי ודיבר ללא הפסקה. פאות לחייו הצהובות ברקו בקרני השמש
הנשברות אל בין אגלי הזיעה אשר נחבאו על פניו. ראשו היה אדום
ופיו פעל ללא הפסקה. אבל אחרי שלושים וחמש דקות של זיבולי מוח,
פשוט לא יכולתי יותר להבין מה הוא אומר. לא שהיה לו מה להגיד
מלכתחילה. הרי אני מכיר כבר את הסיפור. כל ההצגה הזו באה לפני
סיום החקירה בכדי שיוכל בסופו של דבר לא לכבד את השיק השלישי
שאמור להיפרע בחודש הבא. כמו שאבי היה אומר, 'כל העולם במה
מחורבנת ולפעמים כל פישר נהיה שייקספיר.'
מר קלמפנר המשיך לזבל ומחשבותיי נדדו אל אתמול בלילה. עד עכשיו
לא הסתדרו לי המאורעות בראש. חלק נראה מעורפל לחלוטין. אני
זוכר שירדנו למרתף ושם ראיתי את הגולם. אני זוכר דיבורים של
יחיאל על זמנים עתיקים וקדושים מקובלים בעלי כוחות. על גורמים
עוינים מתחילת כל הזמנים ועוד דברי הבל לרוב. אני זוכר שחושי
התערפלו וכל הקשקושים האלה הצליחו איכשהו לחדור אלי ונכנסתי
למעין מצב מוזר ואז החל כל החדר להסתובב.
חשבתי על תכשיט האחלמה שנגנב. על יד מי ולאיזו מטרה? מי ירצה
דבר כזה אם הוא לא יקר? ודווקא אותו מתוך כל ערמות הזבל שבחדר
הדחוס של יחיאל? חשבתי איך הצלילים החלו להישמע מוזר באוזניי,
איך הצבעים נמרחו עד שהכרתי אבדה. הנקודה הבאה שאני זוכר זה
שאני לבדי במכונית. חור בזיכרון?
זמזום ארוך ואחריו קצר קטע את הרהורי. אדון קלמפנר עדיין זיבל,
מלהיב את עצמו וכבר הגיע לטורים גבוהים תוך כדי יריקות בלתי
רצוניות היישר על השולחן שלי, ועל כל כלי הכתיבה שנחו עליו
דוממים ומבוישים, וריסוס מוניטור המחשב. זמזום ארוך וקצר זה
הקוד של חנה שאומר, כדאי לך לסיים מהר ולראות מי מחכה לך
בחוץ.
"... וכך אני נשאר עם המכנסיים למטה, שום דבר אינו גמור למרות
שאתה הבטחת," מילותיו של קלמפנר חזרו והתבהרו תוך השתלהבותו,
"אני פשוט הרוס ואפילו לא בטוח שאוכל, או שבכלל ארצה לשלם את
השיק האחרון!" הנה זה הגיע, ולמרות שידעתי כבר לפני ארבעים
דקות על מה המהומה זה בכל זאת הקפיץ לי את העוקץ. אולי בגלל
הימים האחרונים. התפרצתי וחתכתי אותו בדפיקה על השולחן.
"מר קלמפנר! אל תאיים ואל תקשקש לי במוח! עוד מילה ואני מבטל
את כל הקייס הזה ותוכל לקחת את הפרוטות שלך חזרה, בניקוי
הוצאות." ניקוי ההוצאות תמיד מפחיד אותם. "השקענו בחקירה הזו
מעל ומעבר לנדרש והיא נמשכת עוד כמה ימים אך ורק בגלל שאנו
נותנים לך מעבר למה ששילמת, מתוך רצון לתת את המאקסימום האפשרי
ומתוך זה ש-אנחנו- לא סופרים כל רגע על השעון." עכשיו קמתי על
רגלי ומר קלמפנר התרומם אף הוא, מתוך חיקוי או מתוך חשש.
"ועכשיו מר קלמפנר, אני נותן לך להחליט. אם אתה רוצה לבטל את
החקירה אני מסכים. אם אתה רוצה שנמשיך ושאשאיר את הבלש ציקי
במעקבים אז תן לנו לעבוד איך שאנחנו מבינים - זה המקצוע שלנו,
לכן באת לכאן."
"לא..." החל קלמפנר לגמגם, "אני בכלל לא התכוונתי, רק רציתי
להגיד..."
"זה בסדר מר קלמפנר." חתכתי אותו כי ידעתי שעכשיו הוא יכול
לפצוח בארבעים דקות של גמגומי חרטה. המשכתי לדבר בכדי להשתיק
אותו תוך הליכה לכיוון הדלת ופתיחתה. "אנחנו נמשיך כרגיל ונעשה
את כל המאמצים בכדי לסגור את העניין במהירות. וכמובן שאתה תכבד
את השיק השלישי. יום טוב."
קלמפנר יצא ובעוד אני עומד ליד הדלת, את מי אני רואה לתדהמתי
בחדר הקבלה אם לא את הלגה שלנו מאתמול בלילה. היא הייתה לבושה
חצאית לייטקס שחורה וקצרה, ממנה יצאו רגלים ארוכות ומחוטבות
אשר הסתיימו בתוך נעלי עקב שחור בעלי פלטפורמה בלתי מתקבלת על
הדעת. לבטנה הייתה חגורת שרשרת פטישיסטית, ושרשרת בעלת מבנה
דומה נתלתה מצווארה אל תוך השקע העמוק שבין שדיה. היא הביטה בי
במבט אלכסוני ובשפתיים קפוצות משהו.
"שלום מר שמואל, אפשר להיכנסת?"
"בוודאי בוודאי, גברת..."
"אני דליה." אמרה ונכנסה בעיכוס מודגש אל החדר. הבטתי אל חנה
שהרימה את גבותיה בתמיהה ואז נכנסתי אחריה סוגר את הדלת. היא
כבר ישבה על הכיסא בשיכול רגליים ושיחקה בצמתה הבלונדינית
העבה.
"לא הגעת עם מר כורש?" התיישבתי על כיסאי.
"נאיין נאיין, אני לא עם כורש. יחיאל הוא משוגעת, אני לא הולכת
איתו." אמרה ושמה את ידה על החזה להדגשה.
"אז מה את עושה בעצם אצל מר כורש?" משהו התעורר בי, וזה לא היה
רק הבלש שבי.
"אני עוזרת, אני עושה טוב בכל מיני בלאגן של יחיאל, יא?"
ועיניה הביטו אל תוך עיני במבט כה חודר שהרגשתי אותה נכנסת
ישירות אל תוך חלצי. היא הייתה מאופרת בכבדות אבל בטעם. עגילה
התנדנדו להם ליד צווארה שהיה עדין וענוג.
"אז מה בעצם מר כורש הראה לי אתמול," נזכרתי פתאום בזוועות
הלילה הקודם והצטננתי. "האם את מעורבת בכל הדברים האפלים
האלה?"
"נאיין!" אמרה בביטול, "יחיאל יש שטויות בראש. יחיאל להמציא
סיפורים. וורוקט, יא?"
"רגע רגע, את אומרת לי שיחיאל הוא בעצם משוגע?"
"יא יא. וורוקט." נענעה בראשה.
"ומה כל הסיפור עם הגולם והכישופים."
היא עיוותה את פרצופה המתוק בגועל, "שטויות מלוכלכות, אחחח,"
נאנחה, "שמוציג!"
"וכל ההצגה המוזרה הזו של אתמול הייתה סתם?" הרגשתי שאני מתחיל
להתבלבל מאוד. כשאני מאבד את תכלית המניעים של הלקוח זה סימן
לא טוב.
"יא, בשביל זה באתי, להגיד לך לא לדאוג. זה הכל יחיאל, הוא
משוגעת. הכל סתם."
"אני רוצה להבין משהו, מגיע אלי לקוח שמעוניין למצוא קופסא
שמכילה מטבע מכושף, שזה אכן סיפור קצת לא רגיל, אבל לי יש הרבה
לקוחות עם סיפורים מוזרים. הוא משלם את מלוא הסכום, שוכר את
שירותי ומתאמץ להראות לי את הגולם המוזר שלו, ומתייחס במלוא
כובד הראש לענייניו. ואת אומרת לי שהכל זה סתם? אז מה בדיוק
העניין?" הבטתי בה ומבטינו הצטלבו שוב בעוצמה.
"שייסה!" צעקה לפתע ונעמדה, מביטה בשעון שעל ידה, "אני לאחר
לספרית, הארשניט יא?" אז התכופפה לכיווני נשענת על השולחן,
ותוך גילוי חלקים נכבדים של שדיה אשר הציצו מהמחשוף לחשה
לעברי, "אולי לדבר עוד, ניפגש אחר כך? איך קומה זו אינן - אני
לבוא אליך הביתה לדבר מחר?"
"בודאי," עניתי ללא מחשבה, מונע על ידי לחצים הורמונאליים,
"תוכלי להצטרף לארוחת ערב. להכין משהו מיוחד?"
"יא," חייכה אלי, "משהו אקסוטיק." התבוננתי באחוריה העגלגלים
מתרחקים ונאנחתי, "להתראות דליה." זה היה קצר ומוזר. נזכרתי
במה שאבי עליו השלום אמר פעם, 'ציפור מזורגגת ביד זה טוב, אבל
אם אפשר עדיף שתיכנס לקן.'

השעה כבר עברה את חצות, והרחובות היו חשוכים וריקים. מזה זמן
מה שאני חונה, כשני קילומטר מביתו של כורש, ממתין בניחותא.
המערכת ניגנה שירים של שוברט, עדיין בהשפעת דליה שנכנסה למוח
ומסרבת לצאת.
עכשיו החל שיר מספר תשע עשרה, 'הולכת שולל' במחזור השירים
וינטרייז, מסע חורף. דיטריך פישר דיסקאו מסלסל בקולו, "אור
ידידותי מפזז לפני, אני עוקב אחריו לכאן ולשם." השיר הכאילו
חביב המסתיר בחובו את אימת הבדידות המקפיאה. מזגן המכונית מקרר
יותר מדי אבל זה משתלב כה טוב עם הקור שנודף משירים אלה, שאני
משאיר את הטמפרטורה על כנה. לעולם איני מצליח להקשיב למחזור
זה, קצפת שיריו של שוברט, כשהטמפרטורה מעל לשמונה עשרה,
מקסימום עשרים, מעלות. ומי שמכיר, מבין למה.
"הצלחתי היחידה," שר דיטריך פישר נכאות, "איסט פיר מיץ'
גאווינג - היא בהעמדת פנים!" השיר מסתיים במילים נוגות אלה,
ואני מחליט שזה הזמן לפעול. אני יוצא ופושט את החולצה ונשאר
בבגד גוף שחור. לחגורתי אני מצמיד את החבל, הפנס הזעיר אך רב
העוצמה, השוקר המשולב בתרסיס פלפל, שני אזיקי בהונות. על ראשי
אני מרכיב משקפת אור כוכבים חד עינית המותאמת כך שכמעט ואינה
מפריעה לראייה רגילה, ומחליק לכיס החזה מצלמה מיניאטורית.
פריטים נוספים משלימים את התחפושת, וכמובן לא לשכוח את סכין
הקומנדו שמוצמדת לפנים השוק של הרגל.
חומק כצל בין הסמטאות אני רואה את הבית לפני. אני זוכר שאין
כלב והחומה ניתנת לטיפוס קל. ואכן, תוך שניות אני בתוך חצרו של
מר יחיאל כורש, מוסתר בינות לצמחייה הענפה והפרועה. הבית חשוך
ונראה שחלון פתוח בקומה הראשונה.
לא להבין את הלקוח שלך זה כאילו שאינך יודע מי המלצר שלך. אתה
יכול לקבל מנה, שבמקום להכין אותה כראוי, במקום להבין את המבנה
הגסטרונומי הנאצל של התבשיל, במקום לחוש את הרמונית המרכיבים,
מתחיל לדחוף משפרי טעם ומשפרי צבע ומונוסודיום גלוטומט שיפוצץ
לך בפה את הטעמים באגרסיביות, כאילו שהנך חשוך חוש טעם. במקום
מנה של שכרון החיך, אתה מקבל הכי גבוה-הכי מהר-הכי חזק-הכי
צועק. כאילו שמי שיגיע ראשון - ינצח. מה שאבי עליו השלום קורא,
'כשהצבא צועד על קיבתו, הוא יורה במכנסיו.'
הבעיה הזו זהה למקרה בו אינך מבין את הלקוח. אתה מצפה להרמוניה
של פעילות ונפתולים פסיכולוגיים, ומקבל הפתעות שמתפוצצות לך
לרוב בפרצוף בצורה לא נעימה במיוחד. לכן במקרים כאלה יש ליישם
את חוק מרפי האומר, 'כשכל דבר אחר נכשל - קרא את ההוראות.'
ובמקרה זה, יש לקרוא טוב יותר מי הם בעצם אנשי המפתח.
אני מגיע אל מתחת לחלון וזורק את החבל פעמים, עד שוו הברזל
מצופה הגומי שבקצהו נתפס ללא קול בפינת החלון. לאחר כדקה של
השהיית ביטחון אני מטפס ונכנס לחדר.
החדר חשוך לגמרי אך המשקפת שלעיני השמאלית מצליחה להבהיר את
תכולתו. מספר רהיטים פשוטים וארון, שבתוכו רק כמה חליפות
ושמיכות. הדלת נפתחת בקלות ואני יוצא לאחד מהמסדרונות הכבדים
והאפלים של הבית. הכל חשוך, אך נדמה שיש קולות עמומים מלמטה.
אני יורד במדרגות ומזהה את הפרוזדור שמוביל אל החדרים שמתחת
לגובה האדמה. תוך כדי ירידה הקולות מתחזקים קמעה. שוב מתחיל
הריח הזה, השילוב בין טחב למתיקות, ואני מעלה את צוואר החליפה
שלי עד לאפי. זה מסנן קצת את הריח העז. אני יורד עוד ומגיע אל
הדלת של החדר המצמרר, ולמרות שקשה להודות, אני קצת חושש. נזכר
בחוויות הלא נעימות והלא כל כך ברורות שלי כאן.
מבפנים נשמעות צעקות עמומות ואני חושב אם לפתוח את הדלת. אני
מתקרב לאט מאוד אל הדלת ומחזיק בידית, מצמיד את אוזני ומקשיב
בלב דופק. נדמה לי שאני שומע צעקות לא אנושיות של גבר ואולי גם
צעקות אישה.
לאט אני מסובב את הידית. מזל שעל ידיי יש כפפות הסופגות את
הזיעה הקרה. הידית מגיעה לסוף הסיבוב ואני דוחף קצת את הדלת
הכבדה. היא לא נפתחת ואני דוחף יותר. פתאום, בקליק חלוש היא
נפתחת, בקפיצה קלה, לכדי סנטימטר. הקולות פורצים עכשיו חזק
יותר.
"אאאאאאאהההההההההה..." אני שומע קול מעונה.
"אאאאאאהההההההההההה... ללללללאאאאאאאאאא...."
"יא!" אני פתאום שומע צעקה בטון גבוה מוכר, "זי זינד אין
שוויין! יא! סי זינד נישט!"
"אאאאההההההה...."
הצעקות מתגברות ואני מחליט לפתוח עוד קצת ולהציץ פנימה. אני
מתכופף למטה ודוחף את הדלת מלימטר אחר מלימטר. הצעקות ממשיכות
להתגבר.
"אאאאוווווווווו... "
"גאהאן הונד גאהן!"
"אאארררררררררררררררר..."
ופתאום כאילו משתלבות בצרחות גם קולות בכי. צמרמורות לאורך גבי
והדלת נפתחת לאט. אני מתחיל לראות יותר מהחדר, מזהה כיסא
שראיתי מהפעם הקודמת ומרים את ראשי קצת, לא יכול כבר להתאפק
לראות מה קורה שם. הדלת ממשיכה להיפתח, שומע עוד צעקה אחת
אחרונה ו... טראאח! מכה עם חפץ כבד נוחתת מאחור על ראשי והכל
משחיר ונעלם.

בבבבבבבבבברררררררררר. פני נשרפות בכאב יוקד. העולם חוזר ואני
מוצא את עצמי על כיסא, פני וחזי רטובים מדלי מים קרים שנשפך
עלי. מישהו בודק את אישוניי עם פנס מציק.
"הוא בסדר." אומר האיש.
"טוב, כולם החוצה." אומר מישהו אחר עם 'חת' גרונית.
כולם עוזבים ואני נשאר רצוץ על כיסאי אל מול השוטר שנמצא
מאחורי השולחן. הוא בוחן אותי במבט שמנסה להיראות חודר וקשוח.
נגעתי בראשי וחשתי בתחבושת.
"מר שמואל הרף עין," הוא אומר בהברות מודגשות, "אתה יכול
להסביר לי מה בדיוק עשית הלילה בשעה 1:24?"
"מממ.. מי.. מה?" הצלחתי למלמל. קולו הצעקני והלא נעים השתלב
להפליא עם כאב הראש האיום שהלך והתחזק.
"איפה היית בלילה?" הרעים בקולו.
"בשום מקום," הצלחתי לארגן את הברותיי, "מה אתה רוצה?"
הוא הרכין את ראשו אל תיק הנייר הפתוח שעל שולחנו והחל להקריא,
"בשעה 1:02 לפנות בוקר התקבלה פנייה טלפונית על פריצה ברח'...
על ידי מי שהזדהה כ... הניידת שהגיע למקום בשעה 1:24 מצאה את
החשוד ללא הכרה בביתו של המתלונן. לטענת המתלונן החשוד נתפס
תוך כדי פריצה לביתו. תוך כדי החלפת מהלומות, התגברו עליו
יושבי הבית, קראו למשטרה והגישו תלונה. החשוד הובא למטה המשטרה
כשהוא לבוש בגד גוף שחור. על גופו נמצאו מכשיר הקלטה, סכין
קומנדו, משקפת לילה וכו' וכו'..." הוא הרים את ראשו והביט בי.
ממתין.
"אני חוקר פרטי ומר יחיאל כורש הוא הלקוח שלי."
הוא הרים את גבותיו בתמיהה מעושה. "ואתה תמיד פורץ לבתיהם של
לקוחותיך?"
"זה היה חלק חשוב ממהלך החקירה. גם אם זה לא דבר מקובל."
ניסיתי להתרכז כי כל זה ישמש בוודאי במשפט בזק שלי מאוחר יותר.
זה היה קשה כי החבטה שספגתי פצחה את ראשי. "אתה יכול לברר
ולראות שאני באמת חוקר ושיש לי משרד מאוד מכובד."
"ואתה חושב מר הרף עין," פנה אלי בזעף, "שאני מחכה להוראות ממך
מה אני צריך לעשות?" נאנחתי, עוד אחד עם בעיות ערך עצמי.
"אתה חושב ככה? אני יושב לי פה ומחכה שיבוא אדון הרף עין ויגיד
לי מה לעשות ואיך לעבוד." המשיך בזעם תיאטרלי, מגרד את אפו
הארוך והבשרני. הוא הוריד את עיניו והמשיך להקריא מהתיק, "מר
שמואל הרף עין, בעל משרד החקירות שמואל את שמואל בע"מ ברחוב...
מעסיק... עובדים, מחזור שנתי... שקלים." הוא הרים את עיניו
אלי, "מה אתה חושב תגיד לי? שכל פורץ מוזמן אלי לריאיון אישי,
מה אני מנהל בית מלון?"
"אני..."
"אתה יודע מי אני? אתה יודע עם מי אתה מדבר?" לחייו האדימו.
הסתכלתי על התג שלחולצתו.
"אתה רב סמל בכיר אלי אסרף."
פניו השתנו בפתאומיות והביעו תדהמה, תחפושת הזעם נפלה, "מה
אנחנו מכירים?"
הצבעתי לעבר תג השם.
"אה. הא הא הא..." צחק פתאום. "אתה יודע במה הסתבכת?"
"במשהו שאבי, עליו השלום, היה אומר, 'מים גנובים ימתקו, אבל
במילא סוכר זה לא בריא.' השמטתי כמה מילות מפתח לא מוסריות
לטובת הרב סמל הבכיר.
"הא... הא... הא..." צחק אסרף מכל הלב. "יש לך חוש הומור. זה
טוב. אני מת על בדיחות, אני מצחיק פה את כולם. גם היום שמעתי
משהו, הא הא הא... כל פעם שאני נזכר אני מת מצחוק, הא הא הא
הא..." הוא אכן התפוצץ מצחוק.
"תשמע תשמע תשמע," אמר נלהב, "למה, הא הא הא... למה הרגלים
מסריחות?"
"מה??"
"תגיד לי, למה הרגלים מסריחות?"
"בגלל שהיו בנעלים?" ניסיתי. התפנית הייתה קצת מהירה מדי במצבי
ולא כל כך ברורה.
"לא!" אמר אסרף בתענוג עילאי. "למה הרגלים מסריחות?"
"לא יודע. תגיד לי." אמרתי בפרצוף נכנע.
"תשמע, למה הרגלים... הא הא... למה הרגלים מסריחות? כי הן
יוצאות מהתחת!!! הא הא הא הא הא..." צחק עד כדי השתנקות וכמעט
נפל מהכיסא.
הבטתי בו תוך רצון עז לחייך, אך זה לא הצליח. כל מה שהצלחתי זה
שפי יתעוות, והרב סמל הבכיר ראה שלא הבנתי כנראה את עוקץ
הבדיחה וניסה לסביר.
"יוצאות מהתחת!" ותפס את אפו הבולבוסי בשתי אצבעות להדגשה,
"מסריחות! אוף! הא הא..." כשראה שאני לא צוחק, הפסיק להיות
משועשע ופניו הרצינו באחת.
"אתה הסתבכת שמואל. אבל אתה מוצא חן בעיני. בשלב זה אני נותן
לך ללכת אבל סביר להניח שזה יגיע לשופט. יש לך עורך דין טוב
אני מניח?"
הנהנתי.
"אז בטח הכל יסתדר עם קנס. בנתיים אני מציע לך להפסיק לפרוץ
ללקוחות שלך. בעצם," חשב לרגע, "תפסיק לפרוץ בכלל, זה יהיה הכי
טוב."
"בוודאי. תודה מר אסרף." קמתי על רגלי והחדר החל להסתחרר
מולי.
"הנה הארנק שלך. את שאר הצעצועים נשאיר בינתיים אצלנו. עכשיו
תצא ואני לא רוצה יותר לראות אותך, או לשמוע ממך או להריח
אותך. הבנת?" הוא הביט בי במבט גאה ונראה היה שהשתמש במשפט הזה
לעיתים תכופות.
ניסיתי להנהן, ואז הרגשתי איך אני בבת אחת מתכופף, ומרוקן דרך
פי את כל תכולת הקיבה שלי על רצפת משרדו של רב סמל בכיר אלי
אסרף.

"חנה, תה ירוק חזק בבקשה." פסעתי אל תוך משרדי. הראש שלי עדיין
דפק והאור הכאיב לעיני, אפילו בחושך היחסי שבפנים. במשרד ישבו
כבר ציקי ואלי, שני החוקרים שלי בתיק של קפמפנר. שניהם בחורים
פקחים וערניים. העפתי את רגליו של ציקי מהשולחן והתיישבתי.
"שמעתי שהיו לך כמה לילות סוערים בוס." גיחך אלי.
"שלא לדבר על כמה מהדמויות המעורבות בפרשה." הוסיף ציקי ושניהם
צחקו.
"הראש שלי מתפוצץ, תרחמו עלי. תודה חנה." אמרתי לחנה ששמה את
כוס התה על השולחן, הביטה בי במבט מחזק ויצאה.
לגמתי מהתה הירוק החזק שחנה הכינה מעלים סינים אמתיים בשילוב
עלי מחט של צמחי רויבוס. זה זרם פנימה כמו דלק למכונית יבשה.
"אאאהההה..." אמרתי בהנאה.
"שמע בוס," אמר אלי, "אולי אתה יכול לסדר לי תפקיד סמוי אצל
הבחורה הזו שבאה לבקר אותך?"
הוא המשיך לעקוץ אותי, אבל ככה אני אוהב את העובדים שלי. אסור
לעמעם את היכולת המחשבתית שלהם בגלל התחשבות בבעלי שררה
ונימוסים חברתיים. אני רוצה אותם ערניים ועוקצניים. בכלל, שיטת
העבודה שלי כבר שנים היא שאני לא מכניס חוקרים כעובדי החברה.
לחברה יש אותי ואת חנה וכמה מנהלי בירוקרטיה ומתלמדים פה ושם.
אבל את החוקרים אני מעסיק כעצמאים. לכל אחד מהם יש עסק משל
עצמו והם מגישים לי חשבונית בסוף העבודה. כך נשמרת הערנות של
כולם, ולא צריך לעשות הצגות לבוס, ולכולם יש את אותן המטרות.
כמובן שלפעמים זה לא הכי נוח, אבל זה מחיר פעוט עבור התמורה
שמקבלים.
"אם אני אסדר לך תפקיד אצלה," אמרתי, "חנה תצטרך להזמין לך
כיסא גלגלים." שניהם פרצו בצחוק. "בינתיים בואו נשמע מה קורה
אצל אדון קלמפנר."
ציקי היה השתול שקלמפנר ידע עליו. אלי היה השתול השני שאף אחד
חוץ מאיתנו לא ידע ולא הכיר. האסטרטגיה הזו הותוותה על ידי
לאחר שהרגשתי שמשהו מסריח בתיק הזה. משהו גירד לי בעמוד השדרה
והייתי מוכן לשלם על זה לעוד חוקר.
"אז ככה בוס," אמר אלי, "שוב צדקת."
"אני לא יודע איך אתה עושה את זה," הוסיף ציקי, "אבל יום אחד
תאלץ לגלות לנו 'ביי הוק אור ביי קרוק.'
"כן." המשיך אלי, "ציקי חקר תחת עינו של קלמפנר כפי שאתה יודע
והגיע למסקנות הרגילות של נקמת עובד ופריצה ומזל רע. מאז
שהכנסת אותי לעניין הדברים באמת נראו לנו לא מי יודע מה. וממש
לפני יומיים עליתי על זה. צדקת."
"נו..." אמרתי, אלי תמיד אוהב קצת דרמה.
"קלמפנר הוא שארגן את הדיווח הסודי למס הכנסה. אבל למה? ערכתי
בדיקה מקיפה על נכסים ונכסי שארים וכל זה. ידענו הרי שהוא לא
גאון גדול ואת הכסף הוא לא עשה במו ידיו אלא קיבל את המפעל
מאשתו."
"וידאנו שהוא גם לא איש עסקים מבריק למרות הפוזה," אמר ציקי,
"כי המפעל הזה הלך והתדרדר בניהולו."
"כן, ועכשיו גיליתי שאישתו השאירה קרן סגורה למען הבנות. כך
שהוא לא יוכל להרוס להן את הסיכוי לקבל את מה שמגיע להן. הקרן
משתחררת כאשר הבכורה מגיעה לגיל 21 ולא ניתן לפתוח אותה קודם,
אלא אם כן..."
"ותשמע טוב." עזר לו ציקי.
"אלא אם מר קלמפנר נכנס לצרה שלא קשורה ישירות למעשה ידיו, כוח
עליון וכדומה, אני אחסוך ממך את הפלפולים החוקיים של הניסוח.
היא הרי אהבה אותו ורצתה למנוע מקרה בו יגיע לפת לחם ממש,
במקרה של פורענות חיצונית כלשהי."
"והיות והמפעל היה למעשה גמור," המשיך שוב ציקי, "וגם הכסף
שמצאו בכספת היה פרוטות שלא שוות הרבה, מחוץ לעובדה שלא היו
מדווחות וגרמו לו את רוב הצרות הנוכחיות, אז הסגירה עצמה בסך
הכל מקדימה את המכה של פשיטת הרגל שהייתה חייבת להגיע בחודשים
הקרובים."
"בדיוק," אמר אלי, "אבל התלונה האנונימית והטיפול של מס הכנסה
גרמו למפעל להיסגר לפני פשיטת רגל, ולהכניס את קלמפנר לחובות
ולצרות שממילא כבר החל לשקוע בהן. אלא..."
"אלא," המשכתי, "שעכשיו זה לא אשמתו."
"בדיוק." אמר אלי, "ולמעשה בקרוב יגיש בקשה מיוחדת לפתיחת הקרן
על פי תנאים אלה."
"ואני מניח שיעזור לו אם יקבל מסמך חצי רשמי מחברת חקירות,
האומר שבדקו ומצאו שהוא קורבן של אירועים חסרי מזל. כמה בדיוק
יש בקרן הזו?" שאלתי.
"מליון וחצי דולר. להערכתי הוא יחסל גם את זה תוך כמה שנים."
"הבנתי." אמרתי, "עבודה יפה." לגמתי שוב מהתה ואמרתי, "אז אם
כך, מה שנותר לנו זה להחליט האם לשמור על סודו של הלקוח שלנו,
או ללכת לכיוון מצפוני יותר ולשלוח אותו לקיבינימט בכדי לשמור
על הכסף של הבנות שלו. מה אתם אומרים?"
"לקיבינימט!" אמר ציקי.
"קיבינימט." הנהן אלי. "תרים טלפון לקרן 'שיפויים' כבר
עכשיו."
"הבנתי. אני אחשוב על זה. בשלב הזה בכל אופן, לא עושים כלום
וממשיכים כרגיל. נעביר את התוצאות הראשוניות של ציקי לקלמפנר
ונמתין עד שירד השיק האחרון שלו, לפני שאני בכלל מספר לו על
אלי והחקירה שלו. אחר כך נראה מה עושים."
"אוקיי בוס." מלמלו שניהם בהבנה.
"עכשיו לעניין אחר." שניהם התמתחו באופן לא מודע בכיסאותיהם,
"אני צריך עזרה בקייס החדש הזה של כורש."
"אני רוצה את האישה." אמר אלי והם צחקו.
"שום אישה ושום נעליים. אני רוצה שתרחרחו קצת בסביה של הבית,
תדברו עם השכנים, תבררו כל מה שאתם יכולים. מבלי, מר בינדר,"
הסתכלתי על אלי, "להיראות ומבלי שמי מיושבי הבית ישים לב.
שאפילו לא יראו שאריות של האאורה שלכם. ברור? אני רוצה לדעת את
כל הפרטים הקטנים, מתי עברו לגור שם, מתי הם קמים ומתי הם
הולכים לישון והאם באים אליהם חברים ואיפה הם קונים את מוצרי
המכולת שלהם וכל דבר מוזר שהשכנים ראו, שמעו, או חשבו. קפיש?"
"סי סניור," אמרו וקמו לצאת ואני הוספתי, "ואחרי הגברת, אגב,
אני אעקוב. היא מוזמנת אלי לארוחת ערב היום..." אלי שרק ושניהם
יצאו צוחקים ושמעתי "איי" שצעקה חנה. הם תמיד אהבו לצבוט לה
בישבן. גם אני קמתי ויצאתי.
"חנה, אני הולך הביתה להשלים כמה שעות שינה. בערב יש לי את
הפגישה ואני רוצה להיות ערני. למרות שאני לא בטוח אם במצב החדש
הגברת אכן תשמור על מה שקבענו."
"תישן חזק ואל תדאג." קרצה חנה ואני יצאתי. הייתי בטוח שכשאגיע
למטה, יחכה לי ברני עם המכונית ובמערכת תתנגן הסונטה בפה מז'ור
לפסנתר וצ'לו של בטהובן. זה בדיוק מה שמתאים למצב שלי. אני רק
מקווה שיתמזל מזלי וברני יבחר את ביצועו של ווילהלם קמפף ולא
של בארנבוים.  

התעוררתי לפנות ערב רענן באופן יוצא דופן. לאחר שסגרתי את
החלונות והתריסים, תקעתי אטמים באוזניים, נפלתי למיטה ונרדמתי
מיד. כבר שכחתי מה זה לישון ללא החיצרוצים של איגור.
לאחר המקלחת והקפה המדוד כבר חזרתי להיות אני עצמי. הדלקתי את
המחשב והתחברתי למשרד, עובר על כמה עניינים קטנים ושולח הוראות
למחר לחנה.
אז חשבתי מה לבשל לגברת דליה, במידה ואכן תגיע. היא רוצה משהו
אקזוטי, ולגברת גרמניה זה אומר - שום דבר שקשור לאירופה. אז
תבשילים צרפתיים נקיים או איטלקיים שמנים נפלו מיד. האם להרחיק
לכת, או שבשבילה בישול הונגרי יהיה אקזוטי. לי היה מתאים לפתוח
את הארוחה עם איזה לאבאש טוב, אבל כמו שאני יכול לראות אותה
בדמיוני, לאבאש לא יהיה אקזוטי מבחינתה. אולי משהו צפון
אפריקאי? לי בהחלט נראה לנגוס בכמה תבשילים טריפוליטאים כרגע,
טבולים בהרבה פלפל צ'ומה.
אבל לא בא לי להתעסק עם זה. אולי משהו פרסי? או שבעצם, משהו
תאילנדי בטח יתאים מאוד. או שאולי אפילו נלך להודו. כן, אני
כבר יודע מה יהיה טוב וגם נעים להכין.
שמתי במערכת את שאנקאר להתאים את יצירתיות האווירה. לא ראווי
שאנקאר, אלא נגן הכינור החשמלי הכפול. אצלו מרגישים את תרכיז
ההודיות זורם מבעד לצלילים. זה לא אומר שהוא תמיד מצליח
להרשים, אבל בחרתי את ביצועו לראגה המאוואטי בצירופו הבלתי
נשכח של זאקיר חוסיין על הטבלה.
הצלילים המשכרים, עטופים בצמר גפן הטאמבורה, החלו לצבוע את
הבית בצבעים מתאימים ואני ניגשתי למטבח. מזל שהוצאתי בבוקר עוף
מהמקפיא.
קצצתי את העוף בעזרת גרזן לחתיכות לא גדולות. בסיר כבר עלו
ניחוחות של הבצל והשום שהחלו להיטגן. זרקתי פנימה גרגירי פלפל
שחור שלמים וכמות לא קטנה של גרגרי חרדל צהבהבים. אני אוהב את
הארומה, כמו גם את המראה שהם מוסיפים למנה. את השום החלטתי
להשאיר בפנים, למרות שיהיו כאלה שיאמרו שהייתי צריך רק למעוך
אותו ולשייט אותו בשמן החם שיפריש מטעמיו. צר לי, אני אוהב
אותו עמוק בפנים.
הוספתי כמה עלי קארי, וכשאני אומר עלי קארי הכוונה לעלי קארי
ולא לתערובת. זרקתי פנימה גם כמה שיני ציפורן שישגעו אותנו עם
האקזוטיות שלהם, במיוחד כאשר ישתלבו מאוחר יותר עם הקינמון
שאפזר על העוף. משהו היה חסר לי עדיין. ואז קלטתי את טיפשותי
וזרקתי פנימה שלושה עלי דפנה.
הוספתי את העוף והקפצתי קלות. בשלב זה צריך להוסיף כבר מים,
אבל אני עדיין רציתי להשחיל כמה טעמים בדלת האחורית ולכן שפכתי
יין לבן יבש. ותעשו לי טובה, בתבשיל מסוג זה אל תשימו יין חצי
יבש גם אם יכריחו אתכם תחת איומי נשק, וגם אם זה עולה שני
שקלים פחות בסופר.
שפכתי מים וקינמון וקצת כורכום מלח ורסק עגבניות. הוספתי גם את
קוביות תפוחי האדמה ואגד כוסברה. יש כאלו שיוסיפו אותה בסוף
לאחר טיגון, אבל התאים לי שהכל מושרה עם הטעמים שלה בסיר.
עכשיו נוסיף את המרכיב הכל כך חיוני במנה הזו, דבר שייתן לה
פוש אמיתי, כוס פתיתי קוקוס. אחר כך נראה לי שאוסיף גם אפונה
ירוקה שתתאים מאוד. הכנתי בצד כוס קטנה עם מיץ לימון טרי שיכנס
עם שלב האפונה.
זהו. מי שרוצה עדיין להעשיר מנה כזו יכול להוסיף פלפלים צהובים
ואדומים וירוקים קצוצים לריבועים, קישואים, גזר קצוץ. אני אוהב
את העושר שבתבשיל בצורה לא מפוזרת מידי.
במצב רוח טוב הלכתי להחליף את התקליטור. הריחות שעלו מהמטבח
אותתו שזו תהיה עוד הצלחה גסטרונומית. שמתי את הסאנטור של שיו
קומאר שארמה, כשהפעמון צלצל. מה? כבר הגיעה? אני הייתי עדיין
במכנסיים קצרים וסינר בישול.
פתחתי את הדלת וקפצתי באופן אוטומטי לעמדת ג'ין ג'י דו לי בו,
עמידת התרנגול בקונג פו, בגלל המפלצת שהופיעה. המפלצת החלה
לדבר.
"שמוליק בדאלאק, תן לי את המפתחות איבדתי את שלי."
"רותי! מה עשו לך?" רותי היתה השכנה מלמעלה. היא נראתה כאילו
שחוררו לה את כל העור, או שירו עליה מרובה צייד.
"לא עשו לי כלום, טאקעט עיני, מרחתי על כל הגוף סולת נגד עין
הרע. תן לי בדאלאק את המפתחות אני ממהרת."
רותי הלכה ואני פתחתי בקבוק יין אדום יבש מקליפורניה. רציתי
לחוש את הטעם הפירותי העשיר מתעקצץ לו בתוך פי. ישבתי לנוח על
קצה המיטה. היין היה טוב והיה אפשר להרגיש שהוא שכב לו ללא
היסטריה או קוצר רוח, במשך הרבה זמן בחבית של עץ אלון משובח.
הטעם היה חדור במין קמחיות נהדרת. עוד כרבע שעה של אויר והיין
הזה יהיה מדהים. עוד צלצול.
חשבתי שרותי מחזירה את המפתח ופתחתי שוב את הדלת. אך הפעם זו
הייתה היא. עיניה החתוליות הציצו בי בשובבות מבעד לאיפור
שהדגיש אותן על רקע עצמות הלחיים. היא התבוננה בי מלמעלה למטה
בשתיקה, מחויכת קמעה.
"שלום דליה." הרגשתי מטופש כך עם המכנסונים והסינר. רציתי
להתנצל ולהגיד שאני הולך להתלבש, אך היא כבר דחפה אותי פנימה
תוך כדי "גוטה נאכט!" וחלפה פנימה.
היא הורידה את מעילה ונשימתי נעצרה. מתחתיו הייתה לבושה בצורה
שבשום אופן אינה משתמעת לשני פנים. ספק חולצה ספק חזיה, קשורה
ברצועות עור שהציגו כמעט באופן מלא את שדיה המפוארים. חצאית
עור קצרצרה וביריות עור מרושתות שחורות ונעלים ורודות בעלות
עקב דק גבוה במיוחד. היא הסתובבה והתקדמה אלי בחתוליות מגרה.
חמוקיה מתנענעים במין תיאום ביולוגי מלא. היא הייתה פצצת מין.
אפילו חוסר השלמות המסוימת בברכיה תאמה להפליא את המכלול. כל
אישה חייבת שתהיה לה איזושהי חוסר שלמות אחת לפחות בכדי שתוכל
להפוך למושלמת.
הלכתי ליד המיטה, רציתי להציע לה קצת מהיין והרמתי את הבקבוק,
אך היא הגיע ודחפה אותי אחורנית כך שהתיישבתי על קצה המיטה.
"אני אוהבת את הבגדים, נטר קיטל, יא." בעודי שותק הוציאה את
בקבוק היין מידי והתיישבה על בירכי, רגליה מפוסקות ופניה מול
פני.
"אתה תהיה גוטס קינד ותעשה מה שאני אומרת, יא?"
בלעתי את מה שעמד לי בגרון ונשמתי אותה עמוק. רציתי להגיד לה
שנשתה קצת יין. רציתי להגיד לה שהכנתי במיוחד משהו לאכול.
רציתי להגיד לה שהיא באה לכאן בכדי שנדבר על תיק החקירה. רציתי
להגיד שהתחפושת שלה בומבאסטית ומעוררת גיחוך. אבל הבטתי בשדיה
ושום קול לא יצא. הבנתי שעדיף שאתן לדברים לזרום.
היא הייתה בחורה די דברנית למעשה. זמן לא רב אחר כך, לאיזו
שנייה קצרה של שפיות פתאומית, מצאתי אותנו מפותלים בתנוחה
מוזרה. מתנשפים ומזיעים ללא הפסקה, דליה עדיין לובשת את נעליה
הורודות ואת חגורת השרשרת. היא צורחת בקול תוך כדי שהיא מצליפה
בי בידה, משפטים שנשמעו כמו "זי זינד אין שוויין! יא! אין
שווין!" ו"סי זינד מיין הונד!" וכששמעתי את עצמי צועק בעונג
מהול בכאב "אאאהההההההההה..." הופעל מעין קליק נוירוני אצלי
במוח ודברים מסוימים באירועי הימים האחרונים התבהרו.

הייתי באמצע ארוחת צהריים עסקית קולחת עם מר מזרחי כשהסלולארי
צלצל. למזרחי הייתה חברה גדולה ומעניינת לפיתוחי תוכנה בשם 'עץ
הדעת.' זוכרים את הרעש סביב הקידוד הביולוגי? זה היה פיתוח
שלו. את מדבקת 'אתר אותי' אין צורך להציג, גם פיתוח שלו.
הרעיונות שלו תמיד הקדימו את שאר העולם בשנה עד שנה וחצי.
בעולם הטכנולוגי זהו הפרש של עידן שלם, והדבר העשיר את מר חיים
מזרחי, שגדל בקטמון שבירושלים, עד מעבר למה שהאמין. בשנה
שעברה, מר מזרחי הבוגר, בעל צדעי הכסף המרשימים, נכנס לרשימת
20 האנשים העשירים בעולם.
אבל בשנתיים האחרונה הוא החל לשים לב שיתרונו בשוק הולך
ומצטמצם. דברים ייחודיים שטובי המוחות אצלו מפתחים, יצאו בדיוק
כאשר חברות מתחרות במקומות אחרים בעולם פרסמו מוצרים חדשים
דומים. רעיונות שעלו לו בראש, כאלה שתמיד הפתיעו את כל הסביבה,
הופיעו גם במקומות אחרים.
בתחילה חשב שזה רע מזל רע, אך כשהדבר חזר על עצמו עם כל פיתוח
חדש החל החשד לעלות במוחו. הוא החליט לשכור את שירותי שמואל את
שמואל בע"מ, ושמחתי לעבוד עימו. ראשית בגלל העקרונות שלי, שכן
התשלום שעמד לשלם לנו היה עצום, ושנית בגלל שהיה בן אדם אנושי
פיקח ונחמד. חוץ מזה ששנינו חלקנו הערכה בלתי מתפשרת למוזיקה,
ובמיוחד למוזיקה פרסית קלאסית.
גם אם לא היינו תמימי דעים לחלוטין בענייני מוזיקה קלאסית,
הסכמנו בינינו שהמוזיקה הפרסית היא אחת מפסגות היצירה
האומנותית המוסיקאלית של כל הזמנים הידועים. די אם נזכיר את
מוחמד לוטפי ונגינת הטאר המופלאה שלו. ולמרות שהצעירים מנגנים
כל כך מהר ונקי בטאר בימים אלה, הם אינם מצליחים לפרוט גם על
הלב כמוהו. או חוסיין אליזדך, שכאשר הוא נכנס למוזה של
איפרוביזציות, תוך כדי טיול בתוך מודוסים פריגיים טבולים בטעמי
המזרח, צריך לזכור לנשום. איתו אתה נוסע בזמן ורוצה לחזור
בתשובה ולהפוך לסופי. או שאחרם נאזרי ואחרים רבים וטובים.
ומוחמד ראזה שדג'אריאן? האם לקרוא לו הזמיר מאיספהאן? בוודאי
שלא. הוא אינו זמיר כלל, סלסוליו הן שלו בלבד עולים ויורדים
במין רטט גוונים עמוקים. כמעט התעלפתי כששמעתי שמזרחי היה
בקונצרט שלו בצרפת ושאף נפגש עימו אישית לאחר ההופעה. אני מניח
שהצהבתי מקנאה כששמעתי.
"כן?" אמרתי לנייד.
"בוס," אמר קולה של חנה, "דליה התקשרה לשאול מתי תבוא הביתה,
וכשאמרתי לה שהיום תחזור מאוחר היא השאירה הודעה שהיא יוצאת
אבל תחזור בלילה לארוחה נוספת. יא?"
"דנקה חנה, אה.. תודה." אני מתחיל לדבר גרמנית? זה לא סימן
טוב. אך לא יכולתי למנוע מחיוך להתפשט על פני כשנזכרתי באירועי
הלילה. בבוקר כשקמתי דליה עדין ישנה, שדיה חשופים ופניה כפני
מלאך, הטעייה מושלמת.
"הודעה משמחת?" שאל אדון מזרחי, ואני התנערתי.
"היא לא רעה." אמרתי, למרות שידעתי שההפך הוא הנכון, "דיברת
בדיוק על הלופ שבתוכנה."
"כן," אמר תוך כדי שחתך את הסטייק בצלחת, "אנחנו פיתחנו שיטה
חדשה לבניית תוכנות. קומפיילרים מסוג חדש לחלוטין. השיטה
מתבססת על כמה דברים. בין היתר על כך שבכל פעם שאתה יוצר לופ,
או לולאה תכנותית, אתה יכול באופן אוטומטי לטפל בשני לופים
מקבילים באותו הזמן."
"כך שלמשל אתה יכול להריץ אינדקס עולה ויורד בו זמנית?" ניסיתי
להבין את העוקץ בפיתוח הזה, אך הטריד אותי יותר שהסטייק שלי
נלחם חזרה בעוז בסכין.
"זה אחד היישומים הספציפיים האפשריים. הוא נקרא בי-לופ."
הצלחתי לחתוך חתיכה וניסיתי להקל על לעיסתה בעזרת התבעתה ביין
אדום. "אז מה העניין, הרי אני יכול ליצור לולאה אחת, למשל
לולאת 'פור' גודלת, ובתוכה להכניס אינדקס אשר קטן בכל סיבוב?"
"לכאורה זה אותו הדבר, אבל למעשה לא. אתה צריך להבין שאתה מדבר
על פעולות סדרתיות ואני מדבר על פעולות מקבילות, שזה אומר
שילוב חדש עם החומרה. כמו כן, אני מדבר על משתנה מסוג חדש.
אותו מקום בזיכרון שגם גדל וגם קטן באותו הזמן, על ידי כך שיש
לו מונה ימני ומונה שמאלי, וכמובן שיש גם את התא במלואו." הוא
הכניס חתיכה נוספת מהסטייק וגם תפוח אדמה. לא היה נראה שנתקל
בבעיה כלשהי.
"אני מבין," אמרתי והסתערתי שוב על הסטייק הסורר, "אבל אם כך,
מה היישום של זה בפועל? איך זה עוזר לי?" הסטייק נלחם בעוז
והתבהר לי פתאום שזה אינו בשר פרה סתם. זוהי פרה לוחמת, אולי
אפילו בשר שור שהגיע לידי בעל המסעדה. שור שנלחם היטב עד שנגרר
למשחטה. ייתכן אפילו שמת בזירה על ידי מטאדור.
"היישום המעשי אומנם אינו נוגע למתכנת הרגיל, חוץ מאולי שיפור
במהירות, שזה כבר צד לקוח. אבל היישומים שלו בפיתוחים מדעיים
הם עצומים."
"וכוונתך בעצם, בסופו של דבר, כמו כל דבר, הפוטנציאל הצבאי
שלו."
"בראוו שמוליק," הוא הביט בי כאב גאה, "הצלחת לגעת בדיוק
בנקודה."
"ולדעתך הדבר החדש הזה עלול גם הוא להופיע פתאום במקומות אחרים
בעולם." הבנתי סופית שהסטייק ניצח. עזבתי אותו ועברתי לתפוחי
אדמה מהולים ביין.
"בדיוק. למעשה אני כבר משוכנע שיש אצלי דליפה בחברה, רק שעכשיו
אני כבר מתחיל לחשוד בגורמי ביון זרים, עקב רגישות העניין."
אמר ובלע את החתיכה האחרונה של הסטייק שלו, בתאבון.
"אז למה לא לפנות לשב"כ או גוף כזה?" החסה הייתה טעימה. למזלי
ערבבו אותה עם עלי סלק ורוקאט. לא שהיה מזיק עוד קצת חומץ ושמן
זית.
"אני בהחלט אפנה. אבל יש לי תחושה כזו בבטן, מהתחושות האלה
שבדרך כלל לא טועות, שאומרת לי שלפני שיתחילו כל הליצנים של
הצבא להפיץ את סודות הארגון שלי, אני רוצה משהו חזק וקטן.
מישהו בעל יכולת פעולה נקודתית. בעל מקצוע שזה מה שהוא עושה
הכי טוב ולא בגלל שקיבל קידום פוליטי בצבא." הוא לגם בניחותא
את היין והביט בי.
"אני מכיר אנשים מצוינים בצבא ובשירותי הבטחון." אמרתי ועלעלתי
את עלה הרוקאט האחרון אל פי. אולי יותר טוב שאשאר רעב לארוחת
הערב, יש לי עוד אוכל הודי מאתמול.
"אני מסכים, יש אנשים טובים. אבל הצבא כגוף קצת עייף ולא
ממוקד. בכל אופן, אני אפנה אליהם במידה ולא תצליח לעלות על
כלום."
" טוב, אמרתי. הנקודה שלך ברורה וגם מקובלת. תגיד לי, לפני כמה
זמן החלטת שאנו הגוף המתאים בשבילך?"
"האם זו שאלה משמעותית בכל העסק?" תהה.
"מר מזרחי," אמרתי בהדגשה, "במקצוע שלי הלוגיקה היא לא תמיד
הכלי החזק והמתאים ביותר בכל רגע. לעיתים השאלות החשובות
מגיעות בצורה אינטואיטיבית יותר. אני חש שלתשובה שלך באשר היא,
תהיה השלכה חשובה."
"אני מבין," אמר, "ועד כמה שזה נשמע מפתיע, בעבודה שלי זה אותו
הדבר. בכל מקרה, ההחלטה לעבוד עם החברה שלך נפלה לפני כחודש."
"הבנתי וסיווגתי. עכשיו כדאי שנתחיל לעבוד, וכדאי שנתחיל
באיסוף מידע בצורה זהירה. כמו שאבי עליו השלום אמר, ' על שלושה
דברים מחורבנים העולם עומד, בוא לא נפיל אותו.'"
חתמתי על טפסי סודיות והוא העביר אלי שיק שגרם לי להחוויר,
מספר האפסים בו היה עצום.
"אני משלם טוב," אמר, "אבל אני רוצה תמורה ומקצועיות. במידה
ולא תצליח, אני קונה את שתיקת החברה שלך. שלם טוב לאנשים שלך
בכדי שיהיה להם אינטרס לעבוד טוב וזהיר. ואגב, נסה להשתמש בכמה
שפחות אנשים."
"יפה אמרת, מר מזרחי. את עניין כמות האנשים ודרכי פעולה תשאיר
בבקשה למומחה, שזה אני. כמו כן, החקירה לא תהיה רק עניין של
שתילת אדם זה או אחר. אני אתווה תוכנית פעולה מקיפה ונצטרך
ליישם אותה בקפידה. ככל שהדברים יבוצעו בצורה טובה יותר כך
יגברו הסיכויים לפתור את העניין." הוא הלך ואני הזמנתי תה
קמומיל בכדי להתמודד עם הפר הזועם בקיבתי. התקשרתי לחנה.
"חנה, מה קורה עם מיניון, היא חזרה כבר?"
"חזרה מחו"ל לפני שבוע אבל עדיין בחופשה עד סוף החודש."
"תגידי לה לפגוש אותי מחר בבוקר," אמרתי ולפתע נזכרתי במה
שאולי מחכה לי הלילה, "בעצם בצהריים, נאמר באחת. אני לא בטוח
שאגיע בבוקר."
"אבל היא בחופשה, למה אתה מפעיל אותה?"
"תגידי לה שהיא לא חייבת, אבל זה מאוד ישתלם לה."
מיניון פרבר היא חוקרת מצוינת ותתאים כמו כפפה למקרה של מזרחי.
היא תהיה אחת מהסוכנים שאשתיל אצלו. היכולת של מיניון בתכנות
מחשבים היא מדהימה והיא תוכל להשתלב ללא בעיות הישר בתוך
הגרעין הקשה של החברה ב'עץ-הדעת.'
מיניון אינה יפה במיוחד, וקצת עגלגלה מכדי להיחשב כבעלת גזרה
מדהימה, אבל היא אוהבת את עצמה כמו שהיא, וזה הופך אותה
למעניינת ומושכת. המשיכה הנשית, היא תמיד אומרת, תלויה על ארבע
עקרונות: טיפוח נכון, הרגשה טובה, אוכל בריא, ושמירה על
הצלוליט. פעם הוסיפה שגם השם צריך לצלצל נכון, וגילתה את
אוזני, שהיא בעצם נולדה לשם ברכה. זה לא המעיט ממנה בעיני.
נהפוך הוא, התאמת השם הנכון היא פעולה לא פשוטה. מעבר לכך,
העובדה שבחרה בשם של הדמות האניגמאטית מסיפורו של יוהאן פון
גיתה, הייתה בהחלט נקודה לטובתה.
מיניון הצעירה אשר נחטפה מביתה, שאינה מראה את עוצמת רגשותיה
המכלה אותה מבפנים. מיניון אשר שומרת על ערכיה האנושיים גם אל
מול סיכויים בלתי אפשריים ואשר מתאהבת בבלתי מושג. אחח... זאת
חתיכת דמות.
בכלל, כל קורותיו של ווילהלם מייסטר של גיתה היא אומנות. לא רק
שהסיפור יפה והדמויות מעניינות, גם הרבדים המסתתרים מתחת
לעלילה מהווים גדולה אמתית. די אם נזכיר את האופן בו ווילהלם
מוצא את דרכו בדרכים העמוקות יותר של רוחניות החיים. או את
הקשר לשייקספיר. הכוונה לא רק בשיחותיהם של הגיבורים עצמם על
הנושא.
אתם, כל אלה שקראו את המלט של שייקספיר, חשבו רגע. מי הדמות
המלאה המסתתרת מאחורי ההצגה. רב אומן כוויליאם שייקספיר, מצייר
את גיבוריו כתרשימים בהם אנו צריכים לסמן את הצבעים. לא כל צבע
יתאים, התרשימים מאוד חדים בעניין זה.
מי היה המלט? איך גודל, מה היה אופיו הבלתי מעוות, לפני מעשה
הרצח והבגידה הנורא כל כך. לפני שאימו רצחה את אביו, לפני
שרוחות רפאים החלו להוליך ולכוון את חייו. איך הפך לספק משוגע
ספק שחקן, בגד באהובתו, הקריב את חייו. היכן בדיוק הייתה אותה
צומת דרכים נוראה בגורלו וכיצד בדיוק השפיעה עליו.
בכדי באמת להבין את המלט, חייבים להבין איך הוא היה ללא התפנית
האיומה בחייו. מה היה קורה אם אימו ואביו היו ממשיכים לחיות
באושר והוא היה הופך למלך דנמרק. למה היה הופך, מה הפוטנציאל
שהיה טמון בו? אם נבין את זה, נוכל גם להבין באמת את הטרגדיה,
ואז, נוכל גם ליהנות באמת. ולשאלה מי היה המלט אלמלא הפך לבעל
מום, יש בידינו היום תשובה. איננו צריכים אפילו להתאמץ. אם היה
גודל ומתבגר בצורה הראויה, המלט היה הופך לווילהם מייסטר!
ואני כבר שומע זעקות אימה של מבקרים הטוענים ומצביעים על אי
אילו אי התאמות באופיים של השניים. נכון, ישנם דברים ששונים
בלי קשר לסיפור אלא רק בגלל שהאחד הגיע משייקספיר והשני מגיתה.
די אם נכיר קצת את אופיים של הללו בכדי שנוכל למצוא את אותו
הדבר גם בגיבוריהם. שהרי המלט הוא כל כך שייקספיר ואילו
ווילהלם מייסטר הוא כל כך גיתה. זה טוב ולא נוגד דבר, זהו אחד
מהדברים היפים באמנות. כמו ציורי העונות של ג'יוספה
ארצ'מבולדו, גם פירות וירקות וגם אישה, תלוי איך מסתכלים. הרי
גם אני מכיל בתוכי את תמציות הווייתו של יוצרי. ולמען האמת, גם
אתם.
עד כמה אתם חושבים שאתם מה שהנכם בגלל שכך אתם אוהבים לחשוב.
עד כמה זה אתם ועד כמה זו תבנית מוכנה של יוצרכם. עד כמה אתם
חופשיים ועד כמה גורלכם מנווט על ידי כך שיצקו אל תוך הווייתכם
את אותם צמתי דרכים אשר שינוי אתכם לנצח והתיכו את מה שאתם
והפכו אתכם לפסל הברונזה המוצק שאומר אני קיים כי אחרת זה היה
איום. לא יודעים? קראו את המלט, ואת ווילהלם מייסטר.
התה סוף סוף הגיע. הכוס הסריחה מחומר ניקוי. החלטתי שעדיף
שאלך, כל עוד אני יכול לעמוד על הרגליים.

רגלי על מעקה האבן, כוס קפה בידי ישבתי וחשבתי. מאורעות התקופה
האחרונה היו צפופים וקידמו פעולה אך לא מחשבה. דברים חומקים
ממני והגיע הזמן לשבת ולהרהר. לבד.
תמיד עזר לי להתבונן בים. הוא תמיד הזכיר לי את מקור החיים,
והמראה מלא ההוד של שקיעת השמש, את סופם. קנה מידה הכרחי לכל
פעולה אנושית. הגלים, בעלי האופי הכל כך ייחודי וכל כך שונה
מפעם לפעם, דיברו אלי. הם סיפרו לי על כך שכל דבר שעולה חייב
גם לרדת. שמאחורי כל תופעה מסתתרים חוקים הגיוניים.
הלילות היו פרועים מעבר לכל דמיונותיי. דליה הגיע ביום השני
כשפנס מעטר את עינה השמאלית. יחיאל היכה אותה כששמע עלינו והיא
הגיע עם תיק מלא בגדים והתמקמה אצלי. לזמן מה לפחות. חלק
מהביגוד היה ליום יום וחלק שימש אותה לפנטזיות שונות במשך
הלילות הארוכים. לאחר כמה משקאות שבזמן האחרון עלו לי משום מה
במהירות שיא לראש, החלו פעילויות מלאות תשוקה שנמשכו
ונמשכו...
המצב עם יחיאל כורש הלך והסתבך. לא דיברנו מאז אותו ביקור לילי
לא מוצלח שלי אצלו לפני כשבועיים. החקירה לא התקדמה ועכשיו
הסיפור עם דליה. גם מאלי וציקי לא קיבלתי שום מידע חדש בעל
ערך. מי היה רוצה, מכל הדברים בבית, לרדת עד חדר העבודה של
יחיאל כורש ולגנוב תכשיט זול? ומה היו כל גיבובי השטויות האלה
על כישופים? ולמרות שאני מתחמק מכך כבר כמה זמן, מה בדיוק קרה
שם, והיכן הזמן האבוד מהרגע שאיבדתי את ההכרה. פתאום עלתה לי
מחשבה מוזרה לראש, שמשהו איתי לא בסדר אם עד עכשיו אפילו לא
ניסיתי לחקור את זה ממש. יותר מדי בלגאן בחיים כנראה.
מועד פירעון השיק השלישי של קלמפנר מגיע תוך כמה ימים ועדיין
לא החלטתי מה לעשות לגביו. לסגור את התיק או לשמור על
זכויותיהן הנאנסות של בנותיו.
בעניין מזרחי מיניון קיבלה על עצמה את הטיפול בתיק והגישה טפסי
בקשת עבודה לחברת עץ-הדעת, התקבלה וכבר מתנהגת כמו אחת מהחברה.
מגיעים ממנה הדיווחים היומיים הסטנדרטיים.
הנייד צפצף.
"כן חנה?"
"בוס, חדשות לא טובות." אני מכיר את הטון הזה, הרגשתי איך הדם
אוזל לי מהפנים. "מיניון בטיפול נמרץ אחרי תקיפה אלימה ודקירות
סכין."

פסעתי הלוך ושוב במסדרון בית החולים. עדיין לא היה ברור מה
מצבה של מיניון. מהרופא הצלחתי איכשהו להבין שהיא הוכתה קשות
בפניה ובגבה, רגלה הימנית שבורה, והיא נדקרה פעמיים, ביד
ובבטן. כנראה שבבטן הצליחו לפספס איברים חשובים, עדיין
בודקים.
הרגשתי שקשה לי להישאר מאוזן. יותר מדי לחץ. ניסיתי לחשוב על
משמעות התקרית. מיניון מתחילה עבודה סמויה ותוך פחות משבועיים
מותקפת. צירוף מקרים? קשה להאמין. זה אומר שעלו עליה. אבל איך?
תכננתי הכל בקפידה. היא שולבה בצורה טבעית, אפילו בקשתי ממזרחי
שיעסיקו עוד שני אנשים חדשים באותו שבוע בכדי ששום דבר לא יראה
חריג או שיצביע עליה כיוצאת דופן בצורה כלשהי. אף אחד לא יכל
לדעת בחברה חוץ ממזרחי עצמו, והוא הבין היטב את משמעות
הסודיות. זה היה אינטרס שלו ולא יכול להיות שהוא גרם למשהו.
לפחות לא ביודעין, והוא אדם שמכיר טוב את ענייני הסודיות. אחרת
לעולם לא היה עובד עם הצבא.
כמובן שגם במשרד שלנו ידעו. חנה ואני והפגישה המשותפת של
מיניון אלי וציקי. נזכרתי איך אלי ומיניון הקניטו אחד את השני.
אני משוכנע שהם שכבו פעם או פעמיים, אבל אלי נשוי עם ילד וילדה
קטנים והם שמרו על זה בסוד. כל האנשים במשרד הם מעל לכל חשד
מבחינה מוסרית ומודעים היטב לצורך לשמור את לשונם. כולם אנשי
מקצוע, ואין לי אף אדם חדש, כולם עובדים ותיקים.
יש כמובן גם את הצד של מיניון. האם ביצעה טעות כלשהי? קשה
להאמין. היא אשת מקצוע למופת וכבר הייתה במצבים רבים כאלה
בעבר. אפילו אם היה לה קצה קצהו של חשד שמישהו עשוי היה לעלות
עליה, הייתה יוצרת עימי קשר חירום, כפי שעשתה בחקירה במפעלי
המלט לפני שנתיים. היא אינה קלת דעת.
אז איך? מה קרה? בחודש האחרון אני מקבל רק נעלמים ושום תשובות
וזה התחיל להוציא אותי מדעתי. אצטרך לחכות ולקבל עוד מידע
ממיניון. העיקר שלא יקרה לה משהו, כל העניין והכסף לא שווים את
זה.
שלשלתי מטבע ושלפתי עוד קפה שחור רע להפליא מהמכונה, מהסוג
שאבי קרא 'צואת סוסים נוזלית.' הוצאתי גם סנדוויץ' עם ביצה
והכרחתי את עצמי לדחוף אותו פנימה, אחרי שזרקתי את הבצל החתוך
גס שעליו. הייתי חייב משהו בקיבה לנטרול הקפה שכבר העלה לי את
לחץ הדם לאוזניים. ראיתי את הרופא בקצה המסדרון. פסעתי לעברו
במהירות.
"היא תהיה בסדר," אמר ואני נשפתי לאט את האוויר שעצרתי, "כמה
חתכים ושברים, אבל כל האיברים החשובים שלמים. חודשים מנוחה
והיא תהיה כמו חדשה."
"תודה דוקטור, אפשר לדבר איתה?"
"היא בהכרה ואולי לא יזיקו לה כמה מילים מנחמות מאדם מוכר, אבל
לא יותר מדקה או שתיים."
נכנסתי. פניה היו חבושים ורגלה הימנית מגובסת, תלויה.
"היי גברת," אמרתי.
"היי בוס, היית בסביבה?"
"כן, קפצתי להגיד שלום." הבטנו בדממה אחד לשני בעיניים לכמה
שניות. "הרופא אומר שבקרוב תהיה כמו חדשה."
"כן, שמעתי. חוץ מכמה צלקות. אבל היי, צלקות זה סקסי."
"לא יתנו לי להיות כאן יותר מדקה, תגידי לי אם ראית מי עשה לך
את זה. הייתי מאד מעוניין להיפגש ולהפוך אותם למאכל כלבים."
"לצערי לא ראיתי דבר," מלמלה דרך התחבושת, "היה חשוך, אחרי
העבודה, ועמדתי לפתוח את דלת המכונית לא רחוק מהחברה. תקפו
אותי מאחור."
"איזה פרטים את יכולה בכל זאת לתת לי?"
"מה שאני יכולה להגיד שזה היה אדם אחד, חזק מאוד ומהיר מאוד.
ענייני וקשוח. הוא תקף אותי מאחור ללא עידון. לא יודעת אם ניסה
להרוג אותי ופספס או שסתם רצה להוציא אותי מפעילות. אבל נראה
לי שאם היה מעוניין להרוג, כבר לא היינו מדברים כרגע."
"עוד משהו?"
"בשנייה הראשונה כשתקף, באופן אוטומטי מרפק שמאל שלי הכה לאחור
בגובה הכתף ופגעתי בפרצופו." לא הייתי רוצה להיתקל
באינסטינקטים של מיניון, לאחר שנים כה רבות של אימוני קרב
מגע.
"אם כך, אמרתי, אז אנחנו יודעים שהוא נמוך. מישהו בגובה
הכתפיים שלך, חזק, מהיר, קשוח, ואולי גם עם פנס בעין."
הי הנהנה קלות לאישור.
"ולמה? שוד?" שאלתי.
"לא. הטיפש אפילו לא לקח את הארנק שלי. זה קשור לחקירה."
"יכול להיות שעלו עליך?"
"בלתי אפשרי. עדיין לא עשיתי שום צעד אקטיבי. הקשבתי, קלטתי את
הלך הרוחות, התחברתי, למדתי את העבודה. עדיין לא הייתי בטוחה
בכדי להתחיל משהו, אפילו לא שאלתי שאלות." זה ממש מוזר. איך
עלו עליה?
"ומה אומר לך חוש הריח באופן כללי?" שאלתי.
"משהו מסריח, אני כמעט בטוחה במאה אחוז. יש שמועות ויש משהו
באוויר שעוד לא הבנתי, כי עוד לא התחלתי ממש בחקירה."
האחות נכנסה וסימנה לי לצאת. נשקתי למיניון במצחה, באזור פנוי
מתחבושות. היא לחשה אלי, "אל תספר לאבא."
"אין בעיה." היא ואביה קשורים מאוד מאז שנולדה והוא בטח יתקשר
בימים הקרובים למשרד לברר למה אין קשר עם ביתו. צריך לעדכן את
חנה שהיא לא רוצה להטריד אותו.
"ותעשה לי טובה, תאכיל את אריק ושרון." הנהנתי ויצאתי. אריק
ושרון היו שני התוכים שלה, זכר ונקבה. הם נלחמו כל הזמן ללא
מטרה, והיא דאגה להם יותר מעצמה, כמו לילדים.

תוך נסיעה מתוזזת מעייפות וטרדה, הצלחתי להגיע הביתה סחוט
לחלוטין. דליה פתחה את הדלת עירומה וזנותית. לרגליה לבשה מגפי
לייטקס שחורים מבריקים שנמשכו מסוליות גבוהות שמתחת לכפות
רגליה והגיעו עד מעלה ירכיה החטובות. הפריט היחידי הנוסף שלבשה
היה שרשרת. היא נתלתה מצווארה, יוצאת מבעד שערה הבלונדיני
הפזור, אל בין שדיה הגדולים. בקצה השרשרת תלה לו תכשיט אבן
אחלמה שזור בחוטי כסף בצורת מגן דוד.

חזרתי לבית הקפה המועדף עלי והבטתי בגלים. חזרתי לכאן בכדי
לחשוב. חשתי בכל הווייתי שהתשובות כולן שם אך אני לא חושב
מספיק בכדי לקלוט. הגלים התנפצו להם בשובבות אל החוף וצווחות
שחפים צבעו את האווירה שנראתה כמו תמונה מתקופת האימפרסיוניזם.

התיק של כורש נסגר. הוא קיבל הודעה על סגירתו יחד עם התכשיט
שהביא אליו השליח שלי. מריבת אוהבים. אני נזכרתי איך דליה
הייתה נעימה ומבינה אתמול. אחרי מסאג' שהרגיע אותי לחלוטין,
ליטפה אותי עד שנרדמתי.
ניערתי את ראשי, אני שוב לא חושב. תתרכז שמואל. משהו הציק לי
בעניין כורש. מה היה בדיוק הסיפור, מה היו כל הקשקושים שלו?
סתם בחור לא מאוזן שגנבו לו חפץ בעל ערך סנטימנטאלי? ואחרי שלא
מצא את התכשיט, ישר רץ למשרד חקירות ושכר את שירותיו בכסף מלא.
כמו שאבי היה אומר, 'אם אין קמח אולי אין תורה, אבל בטוח לכל
הרוחות שאין לחם.' הווה אומר, לכל תופעה יש מניע.
אבל אולי באמת הוא סתם חולה רוח. התיק סגור, התכשיט הוחזר,
השיק נפדה ודליה אצלי. צריך לעזוב את זה, אף אחד לא היה ממשיך
לנבור בזה. צלצול.
"בוס?" זה היה ציקי, "שמעתי שהתיק של כורש נסגר?"
"כן. היום."
"אז אפשר להפסיק את החקירה בשכונה, להחזיר את אלי?"
"כן. אני חושב שחנה כבר מנסה להודיע לו ובטח מחפשת גם אותך.
אולי תיקח אותו ותעברו דרך המשרד. היה משהו מיוחד שרצית
להגיד?"
"לא, כל החקירה שוממת וסטנדרטית. השכנים לא מכירים ולא ראו שום
דבר מיוחד. הם חיים את חייהם ולא מפריעים לאף אחד וגם לא מנסים
להתיידד. אף אחד לא דיבר איתם מאז שעברו לכאן לפני שנתיים
וזרקו את הדייר הקודם. לפעמים ראו אותם יוצאים או נכנסים בשעות
לא מקובלות, שום דבר חריג."
משהו גירד לי, לא הייתי בטוח מה. פתאום שמעתי קליק במוח, מאלה
שאני מחכה כבר זמן מה שיגיעו, גם אם עדיין היה חלוד כמעה.
"רגע רגע רגע," אמרתי לציקי, "אמרת שהגיעו לפני שנתיים וזרקו
את הדייר הקודם?"
"כן. היה שם איזה זקן משוגע, מישהו שגר שם מתקופת התורכים או
משהו כזה. היה יוצא בלילות לכביש וצועק אל אלוהים שייקח אותו
כמו שלקח את אליהו הנביא. כשכורש ושות' קנו את הבית השכנים
קיבלו את זה באנחת רווחה. למה אתה שואל, משהו מוזר בזה?"
"מה שמוזר זה שמר כורש אמר לי שזה בית של המשפחה שלו כבר הרבה
דורות."
"אז הוא שקרן, זה עניין גדול?"
"למה לשקר בעניין הזה? ולמה כל שאר השטויות שלו? לא. משהו פה
לא סוגר את הפאזל בצורה נכונה. קח את אלי וחכו לי במשרד." קמתי
על רגלי, "תגיד לחנה לא לסגור את התיק, אנחנו ממשיכים לטפל
בו," הקליק הדהד במוחי, "ושתכין דו"ח של 'המפקחת' לשבוע
האחרון."

במשרד העפתי את רגליו של אלי מהשולחן שלי והתיישבתי. אלי ציקי
וחנה הפסיקו את המלמולים שלהם וחיכו בסבלנות. עיינתי בטבלאות
שחיכו לי על השולחן.
"אז מה הסיפור בוס?" שאל אלי.
"אתם זוכרים את 'המפקחת'?" הסתכלתי עליהם.
"איך אפשר לשכוח," אמר ציקי ושניהם צחקו. "היינו מגיעים בבוקר
ומוצאים אותך ואת מיניון בעיניים בוהות, ממלמלים מילים חסרות
קשר. חשבנו לאשפז אתכם בעל כורחכם."
חייכתי. "אני מניח שנראינו מצחיק. עבדנו קשה, הרבה לילות.
פיתחנו במיוחד למשרד את 'המפקחת'. כל מה שהמערכת הזו בעצם
עושה, אם אתם זוכרים את ההסבר ולא רק את הצחקוקים, זה לבדוק
מתי מנגנון האבטחה המקודד נכבה ומתי הוא מופעל."
"לא ידעתי שאנחנו מכבים אותו." אמר ציקי.
"אנחנו לא."
"אה."
"עכשיו תחשבו." המשכתי, "יש לנו את התיק של מזרחי. כבר מעל שנה
וחצי שיש לו בעיות. לפני מספר שבועות הוא שוכר אותנו. מיניון
נכנסת כסמויה, עדין לא פועלת, לא עושה דבר, אבל מוציאים אותה
מכלל פעולה, באלימות. מישהו ידע משהו. מי? יש רק שלושה גורמים
אפשריים, מזרחי בכבודו ועצמו, המעורבים במשרד, שזה אתם חנה
ואני, והסוכנת בשטח, מיניון. לכאורה מבוי סתום. או שאחד
הגורמים כשל, וזה לא מתקבל על הדעת, או שאולי יש גורם נוסף?"
עשיתי אתנחתה קצרה.
"לפני כשנתיים עברו כורש וחבריו לבית, ומסתירים משום מה את
העובדה הזו ממני. לפני מספר שבועות שכרו אותנו למציאת תכשיט
שנגנב, שאחר כך נמצא ברשותם, תוך זה שמילאו לי את הראש בזיבולי
מוח. נשמע מתאים מבחינת זמנים?"
"לא שזה לא תואם," אמר אלי, "אבל בכל זאת זו לוגיקה די
שבירה."
"האומנם?" שאלתי, "תחשוב עוד. למה שכרו אותנו? הטיעונים של
כורש וכל הסיפור די רעועים, האם לא רצה להיות קשור למשרד
החקירות שעובד על המקרה של מזרחי?"
"ואיך ידעו לבוא אליך לפני שמזרחי סגר איתך?" שאל ציקי.
"מזרחי אמר לי שההחלטה לעבוד איתנו נפלה כחודש לפני שחתמנו."
"כן..." אמר אלי וראיתי שמוחו כבר עובד.
"ולסיום טענותיי," המשכתי והחזקתי את הדפים בידי, "אני מראה
לכם את הדו"חות של 'המפקחת'. יש כאן דברים מאירי עיניים.
לדוגמה, "הצבעתי לפניהם על שורה מסוימת, "מערכת האבטחה שלנו
כובתה אתמול בערב משעה 18:23 והופעלה שוב בשעה 20:17."
"אבל לא אמרת שאנחנו לא מכבים אותה?" התפלא ציקי.
"נכון. ו'המפקחת' שלנו רושמת לא רק את השעות בהם המערכת כובתה,
אלא גם את כתובות פרוטוקולי האינטרנט של כל המחוברים ברגע
הניתוק. וברגע הניתוק אתמול למשל, היו מחוברים שני פרוטוקולים,
אחד של המחשב של חנה במשרד ואחד של המחשב שלי בבית."
"פיייייייייייייייייייייייי..." הביע אלי את תדהמתו.
"מה?" אמר ציקי, "אני לא קולט." הוא תמיד מאחר במספר שניות
אחרי אלי. חיכיתי, מתבונן בו.
"שאני ימות!" הוא קלט.
"בדיוק חברים. אתמול בערב אני התהלכתי כמו חולה רוח הלוך ושוב,
מחוץ לחדר טיפול נמרץ בבית החולים בו שכבה מיניון. שזה אומר
דבר אחד ברור וסופי: יקירתי, גברת דליה הסקסית, התיישבה
בניחותא על המחשב אצלי בבית ועלעלה בנתונים חסויים במשרד. אני
מניח שעשתה זאת לבושה בבגדים סקסיים ובוודאי תוך כדי חיסול
הברנדי היקר שלי."
"וזה מסביר בדיוק את הקשר של כורש לתיק של מזרחי." הוסיף אלי.
"כל הסיפור המצוץ שלהם היה אך ורק בכדי לדחוף את דליה אליך
הביתה."
"היא לא מצאה חן בעיני מההתחלה!" אמרה חנה ואלי וציקי כמעט
נפלו מהכיסא מרוב צחוק.
"אני לא מבינה מה זה מצחיק. אם הייתם מקשיבים לי יותר היו לכם
הרבה פחות בעיות לפתור מלכתחילה."
"נכון מאוד." חיזקתי את ידיה של חנה והמשכתי, "שימו לב שמיד
אחרי שהכל היה מסודר מבחינתם, כשדליה מתגוררת איתי ומקבלת
למעשה גישה חופשית לנתונים שלנו, נמצא החפץ הגנוב, בטענה של
ריב משפחתי, והחקירה הסתיימה."
"כן," אמר ציקי, "הם לא היו צריכים עוד מעקבים חטטניים שלך."
"נכון," אמרתי, "את שלהם כבר השיגו, ואני חושב שמהתחלה, למרות
הביצוע הכושל שלי, הם לא ציפו שהחקירה תתמקד בהם, וזה אולי גרם
להם להזדרז טיפה יותר מדי בסגירת העניינים בינינו."
"ולהפעיל לחץ על החוש השישי שלך."
"שעבד הפעם באיטיות שאולי גרמה למיניון להינזק ללא צורך."
"אתה מדבר שטויות," אמר אלי, "אתה לא יכול להאשים את עצמך."
"אז מה עושים?" חנה שלנו, תמיד כל כך מעשית.
"בדיוק. אז מה יש לנו? יש עסק טכנולוגי מתקדם, פיתוחים
ייחודיים חלקם צבאיים. יש לנו קבוצה של גנבים, או סוכנים, או
מרגלים, או מה שלא יהיה, ששתלה את החפרפרת שלה וגונבת את
הרעיונות."
"ובמקרה שלנו גנבו גם את שם חברת החקירות שעומדים ליצור איתה
קשר." הוסיף ציקי את הפרט החסר בתשבץ.
"נכון. הם מסוכנים ופועלים ביעילות, יודעים להביט קדימה ולהיות
מוכנים. יודעים לנצל חולשות והזדמנויות לקידום מטרותיהם."
"אז מי אתה חושב שהם?" שאל אלי, "מרגלים תעשייתיים? גנבים?"
"שיטות העבודה שלהם מריחות לי משהו בסגנון הק.ג.ב. כך שהייתי
הולך על כוונות צבאיות, ברמה של מדינות או ארגונים מיליטנטיים
קיצוניים."
"אתה מבין בוס," אמר ציקי בחשש, "שאם יגלו שאתה יודע, אז סביר
להניח שלא נראה אותך יותר. דליה החביבה תשסף לך את הגרון בלילה
או משהו כזה."
"נכון. לכן גם ביקשתי את הדוחות של 'המפקחת' בהדפסה. אם תוך
כדי חדירה למערכת היו רואים דוחות של זמני פעילות האבטחה היו
יודעים שמישהו מחפש אותם. ולא רק אני בסכנה, כפי שראינו. הם
סילקו את מיניון מהדרך, אבל הסיבה היחידה שלא הרגו אותה זה
השיקול הקר שלא כדאי להכניס חקירת רצח משטרתית לעניין. אם
יתחילו לדאוג, הם לא יהיו רחומים כל כך. לכן חייבים לפעול
בזהירות ובמחשבה תחילה. בכל מקרה, אם משהו קורה לי, אני רוצה
שתפנו מידית למשטרה ולמזרחי ולא תיקחו סיכונים."
הם בהו בי וחנה נאנחה.
"אולי לא תחזור הביתה בוס?" שאל אלי.
"זה יהרוס את החקירה. כל עוד הם לא חושדים אני בטוח. עכשיו
לאמצעי זהירות. כולם מתקשרים לחנה בשעות קבועות. שמונה בבוקר,
ארבע אחה"צ ועשר בלילה. אני רוצה את זה בדיוק של דקה. מספיק
שתגידו 'חנה אל תשכחי לכבות את האור.'" שלפתי מהמגירה ארבעה
תגים קטנים. "כולם לובשים את תגי איתור 24 שעות ביממה. אם
מישהו לא מתקשר בשעות שקבענו יוצאים מידית לכיוון המיקום של
התג שלו."
הם הנהנו ולקחו את התגים.
"אלי, אתה שולח את האישה והילדות מהבית לזמן בלתי מוגבל, עד
סיום החקירה. אנחנו לא רוצים בעיות מהסוג הזה. וכולם, כולל
חנה, לא זזים בלי נשק."
"בוס," אמר ציקי, "לא שכחת משהו?"
"כן?" אמרתי.
"יש עוד מישהו מהחברה האלה ששתול אצל מזרחי."
"לא שכחתי, אבל אתה צודק, זו נקודה חשובה. אנחנו לא יודעים כמה
הם בדיוק והיכן. ברור שמלבד שלושת המוסקטרים יש עוד. יש מישהו
או מישהי או כמה מהם, ששתולים אצל מזרחי. לא זה שתקף את
מיניון, אבל מי שממש גונב את הסודות, מי שדיווח על משרד
החקירות שמזרחי רוצה לשכור. לכן תהיו ערניים."
כולם הנהנו.
"ועכשיו לתוכנית פעולה. אנחנו צריכים לעבור מהשלב הפסיבי
ולתכנן את המלכודת שלנו. נתחיל בזריקת רעיונות..."

מאוחר, כמעט לפנות בוקר, חזרתי הביתה. פתחתי את הדלת בשקט.
הבית היה מואר אבל דליה לא חיכתה לי. היא גם לא ישנה על המיטה.
הבטתי סביב וראיתי את התיק שלה. פתאום היה נדמה לי שאני שומע
משהו מאחורי ורציתי להסתובב.
"לא לזוז!"
קפאתי והרמתי את ידי למעלה. אני גמור.
"אתה עכשיו שותה את הברנדי שבכוס ומסתובב לאט."
הרמתי את הכוס מהשידה וגמעתי אותה בלגימה אחת. אז הסתובבתי לאט
לאט. מולי עמדה דליה. לראשה חבשה כובע של שוטרת ובידה החזיקה
אלת גומי קצרה. למותניה חגרה נרתיק עם אקדח ולרגלה היתה צמודה
סכין. היא לבשה נעלי צבא עם סולית גומי עבה ביותר ולידיה היו
כפפות. וזה הכל.
"היום אני שוטרת ואתה גנבת. יא?"
"יא." הנהנתי.
"עכשיו אתה להוריד בגדים הכל ולבוא על ארבע אלי ולנשק לי
רגליים ולהתחנן שאני לשים אותך בבית סוהר. יא?"
התחלתי להוריד את הבגדים.
"שנאל!!" צעקה עלי.
הזדרזתי והורדתי את הבגדים. היא נראתה מדהים, אך חששותיי היו
כבדים. למען האמת יותר מחששתי. צחקוק בקע מבין שפתיה החושניות
כשראתה את חוסר ההתעוררות בחלצי.
"יום קשה? נו, טוף. אני עוזרת לך לשכוח. עכשיו לבוא אלי." לחשה
בנהמה גרונית.
כרגיל היא אהבה לצעוק וגם ידעה איך להעלות אותי ולפתל אותי
ולנגן בי עד מיצוי. אני נעתי בין שכרון חושים לבין מבטים
חפוזים אל הסכין שחגרה. מילותיו של ציקי על שיסוף גרוני הדהדו
בראשי.
לאחר שעות, כששכבנו כך מתנשפים ומסופקים, היה נראה שאני עדיין
נמצא בתוך טווח הביטחון. גרוני שלם לעת עתה. אבל קשה לדעת כמה
זמן אוכל להחזיק כך. המתח היה עצום.
נרדמנו לצלילי לווייתנים סובלים, אשר הביעו את מצוקתם בכישרון
דרך הסקסופון של איגור.

בבוקר חמקתי מהבית בהרגשת רווחה. הכל התהפך אצלי, אני כבר
מרגיש טוב יותר מחוץ לבית מאשר בתוכו.
במשרד השארתי את התריסים ונחתי לי בחשיכה הצוננת. חנה זמזמה.
"יש לך שיחה מקלמפנר. אני מעבירה."
"כן?" אמרתי.
"אני לא חושב שעשיתם עבודה טובה כמו שאתם חושבים." החל פרץ
המלל  של קלמפנר בוקע ללא מעצורים. "אני מסתכל על הדו"ח ששלחתי
לי והוא דל מאוד. כן דל מאוד בחורי. אני חושב ששילמתי הרבה
מעבר למה שצריך ואני מבטל את השיק השלישי. אין טעם אפילו
שתפקיד אותו. אני..."
"אתה יודע קלמפנר, שביטול שיק הוא עבירה פלילית ואני יכול לגשת
איתו למשטרה."
" קיבינימט המשטרה!" התפוצץ בצעקות, "תיקח למשטרה! מה אתה חושב
שאני מפחד? אני אגיד להם שאתה סוחט אותי. כן. הוצאת ממני כסף
ואתה לוחץ עלי ואתה..."
"ולא משנה לך שזה שקר?" שאלתי בתמיהה מוגזמת.
"לא! לא אכפת לי, כי אתה גזלן. אתה והציקי הזה שלך. עלי לא
תעבדו חביבי. לא, לא עלי. אני לא אשלם לך ולא יעזור כלום, אתה
תראה מה זה אצלי. אני לא איזה פישר שאתה יכול לסחוט ממנו ללא
גבול." רוקו בוודאי כבר הרטיב את השפופרת לגמרי. "לא חביבי.
אני אפילו אפנה לעורך דין שלי ונתבע אותך גם על הכסף שכבר
שילמתי וניקח אותו בחזרה. אני..."
"באיזה טענה תתבע ותיקח חזרה," שאלתי בעניין אמיתי. זה היה
מרתק. "הלא ביצענו בדיוק את העבודה עליה שילמת - חלקית."
"זה לא מעניין אותי! אני אתבע אותך. אני גם אתבע אותך על זה
שאתה מאיים עלי. אצלי לא תשחק משחקים כאלה אדוני. אל תתקשר אלי
יותר, העורך דין שלי כבר יצור איתך קשר." וניתק את הטלפון.
הנחתי את השפופרת ועצרתי את מכשיר ההקלטה. עכשיו גם היה ברור
למה מר קלמפנר הוא איש עסקים כל כך גרוע. הוא פשוט טיפש חמום
מוח. ונוכל. וגם פחדן. אני בטוח שהוא כבר רצה לעשות את הסצנה
הזו בפעם הקודמת שהיה אצלי ולא יצא לו כל כך טוב. עכשיו אין לו
ביצים לבוא לפה והוא עושה את זה דרך הטלפון. תודה לך בכל אופן
מר קלמפנר, אמרתי בליבי, עזרת לי להחליט בעניין שאותו בדיוק
שקלתי לכאן ולכאן.
"חנה? תשיגי לי בבקשה את מנהלי קרן 'שיפויים', את האחראים על
ניהול החשבון של הבנות של מר קלמפנר.

חזרתי הביתה בצהריים ודליה לא הייתה. ישבתי וחשבתי, וחשבתי.
ארגנתי את כל המידע במוח לסיווגים ואפשרויות. כשהכל היה מסודר
החלטתי שהגיע הזמן לפעול. התוכנית מתחילה. התיישבתי מול צג
המחשב ושלחתי לחנה הודעה.
"חנה'לה שלום. אני חושב שהבנתי מי השתול בחברת עץ-הדעת. אני
הולך לחכות ולתפוס אותו כשיצא מהחברה בסוף היום. מבחינת מיקום
תוכלו לאתר אותי על פי תג האיתור שאשמור קבוע בכיס החולצה.
הבנתי סופית את הקשר לכורש ואני מבקש שבערב, במקביל לפעולה
שלי, תשלחי את המשטרה לביתו. תשמרו על עצמכם."
אז ארזתי לי מספר דברים ויצאתי.

נחתי בכיסא הרך שבמכונית, כשהוא מוטה אחורנית. השמש שלחה
קרניים אחרונות ואוויר נעים ליטף מבעד לחלונות הפתוחים. חיכיתי
בסבלנות בחניון שמחוץ לגדר חברת עץ-הדעת.
ברקע התנגנה הגלוריה ברה מז'ור של ויוואלדי. במצבים מסוימים
אני אוהב לשמוע את גלוריה של אנטוניו, ידידינו הג'ינג'י, בעיקר
בגלל החלק השני - את אין טרה פאקס, שאומר, 'ועל האדמה שלווה,
לאנשים בעלי רצון טוב.' הכוונה כמובן לגלוריה שמספרה 589 ולא
לגלוריה השניה, גם היא ברה מז'ור, שמספרה 588.
אנשים החלו לצאת בטפטוף אל החניון בדרכם הביתה אחרי יום
העבודה. אני ידעתי שכל מה שאני יכול לעשות כרגע, עד כמה שהדבר
עלול להיות מסוכן, זה לחכות.
הגברתי את הווליום ושקעתי אל תוך היצירה. הצלילים המטפסים גבוה
אל השמים והמלאכים ברקע, יוצרים בעדינות את ההרמוניות המופלאות
כל כך. הכל משתלב לכדי שלימות המבהירה בצורה שאינה משתמעת לשני
פנים, שויוואלדי ידע מה הוא עושה. שהוא ביקר בממלכות השמים
והביא עימו את ניחוחותיהם לאדם הפשוט.
מתכת קרה הוצמדה לראשי ואני חזרתי לאדמה. 'זה עבד' היה המשפט
שקפץ לי לראש. עד לרגע זה לא הייתי בטוח בכל ההקשרים במאת
האחוזים.
"בלי תנועות מיותרות, מיסייה, צא החוצה."
עצרתי את נשימתי ויצאתי, פותח בזהירות את דלת המכונית, האקדח
מכוון אלי. אלישר עמד מולי באור המאפיל כשמשקפי שמש גדולות על
פניו. על ידיו היו כפפות עור חומות ובידו הימנית החזיק אקדח
בעל מראה מאיים שנראה כאם.פי. 412 רוסי. זהו אקדח שנבנה על ידי
הרוסים ליצוא ומחזיק כדורים מסוג מאגנום 357, אם אני לא טועה.
בכל מקרה, לא יהיה נעים להרגיש את זה.
הוא פשפש בכיסי חולצתי בידו השמאלית והוציא את תג האיתור. אחר
כך מישש במותניי והוציא את אקדחי ותחב לחגורתו.
"קדימה!" אמר ונופף עם האקדח. התחלתי ללכת והוא מאחורי, מסתיר
את אקדחו בדש הג'אקט שלו, מכוון אלי.
"עצור!" חיכיתי עד שהצמיד את תג האיתור שלי לפגוש של מכונית
חונה. זה מחוכם. בקרוב המכונית תיסע ותג האיתור שלי יהבהב לו
במקומות עלומים.
המשכנו להתקדם עד שהגענו לוואן גדול והוכנסתי פנימה. לרגע
הבהלה השתלתה עלי וסירבתי להמשיך. ומה אם הוא יחסל אותי מיד,
בתוך הוואן? הוא בעט בי ואני כשלתי פנימה, אוסף את עצמי ומנסה
לנשום עמוק.
למרות שזו לא הייתה הפתעה גדולה, החסרתי פעימה כשראית את פניהם
של כורש ודליה ועוד בחור אחד שהיה כנראה הצלע החסרה. המדליף של
עץ-הדעת. הם הביטו בי במבט מקפיא, כפי שבוחנים את טיב הבשר של
עגל המובל לשחיטה.
"אל תזוז!" דליה קשרה בד שחור מסביב לעיני.
"משחק חדש, מותק?" אמרתי. היא ירקה בפני ואני ניגבתי בשרוולי
את הלחלוחית וגיחכתי. "את זה באמת עוד לא ניסינו." חטפתי אגרוף
בבטני והשתטחתי על רצפת הוואן בעיניים עיוורות.
"לא עכשיו." שמעתי את קולו של יחיאל, "קדימה." הוואן התניע
ויצאנו לדרך.

לאחר נסיעה חסרת מילים של כחצי שעה הגענו, לאן שזה לא יהיה.
אני נקשרתי לכיסא בידי וברגלי וכיסוי העיניים הורד ממני.
היינו בתוך האנגר גדול. האור החלש שבקע ממנורה שהייתה תלויה
גבוה מעלינו הראה מסביב על הקירות וליד הכניסות ארגזים ומספר
בובקטים. המרכז היה ריק, מלבדנו. אני הייתי במרכז תשומת הלב,
קשור על הכיסא. ממולי עמדו כורש, דליה, אלישר והמדליף, שהיה
צעיר מכולם. התרכזתי בעוצמה בעינו הימנית הזועמת של כורש. לאחר
כחצי דקה של שתיקה הוא התקרב אלי, פניו מול פני.
"קדימה, תתחיל לשפוך. מי יודע עלינו מלבדך?" המשחק החל ואני
ידעתי מה מצפה לי בעתיד הקרוב. זה לא שימח אותי, אבל עלי לשחק
את תפקידי בגאון. בלי זה אין לי אפילו סיכוי.
"בוא תסביר לי מר כורש, למה לי לגלות לך?"
"כי אם לא אז נהרוג אותך. איך זה נשמע לך?" הוא הביט בי מנסה
לזרות אימה במבטו.
"לא נשמע מי יודע מה." המשכתי בשלי, "אתם תהרגו אותי בכל
מקרה."
"יא!" צעקה דליה מאחוריו, "אנחנו נהרוג אותך, ארשלוך."
"דליה מספיק!" פנה אליה יחיאל. הזעם שלה פגם בתכנון הקר שלו
והפריע לחקירה וליכולת להשפיע עלי. האם אוכל להוציא אותה
מאיזון? זה רק יכול לעזור.
"אנחנו," חזר אלי יחיאל, "נענה אותך עד שנוציא את זה בכל
מקרה." ניסיתי להדחיק את הרעד שחלף בי. אסור לי לחשוב על זה.
"כבר עברתי דברים כאלה. לא מפחיד אותי." קיוויתי שאני נשמע
משכנע.
"אתה מקווה שהחברים שלך יבואו. אבל זה לא יקרה. הם יגיעו
לקיבינימט עם תג האיתור שלך. אצלנו בבית לא ימצאו כלום. כן כן,
אני יודע שהמשטרה מחפשת אצלנו. אבל לא ימצאו אותנו. את המקום
הזה אף אחד לא מכיר ולא יכול לקשר אלינו הוא לא בשימוש עד סוף
החודש ותוך יום כולנו נהיה מעבר לגבול עם מצרים ומשם לאירופה.
אתה מבין, עבודתנו כאן הסתיימה. היום אחר הצהריים העברנו את
הקבצים שדני הוציא מעץ-הדעת."
הוא השתתק ואני הבטתי בו מבלי להגיב.
"כך שאתה רואה הירש, אתה כבר בעצם הפסדת ואין שום סיבה לא להקל
על עצמך ולשתף פעולה. אגב," הוא פקח לרווחה את עינו האמיתית,
"אלישר שלנו הוא בין המומחים הגדולים בעולם להוצאת סודות."
לפי החישוב שלי זה הזמן בו חייב להגיע השלב שאני חוטף והחלטתי
לעשות זאת בגבורה. גרגרתי פנימה באפי בכל הכוח והוצאתי את כל
התכולה בפניו של יחיאל. הוא התרומם בזעם.
"אלישר." אמר והלך לנקות את פניו.
אלישר התקרב אלי והוריד את משקפיו. חבורה גדולה היתה מסביב
לעינו השמאלית. אז אתה הנבלה שתקף את מיניון. אנחנו עוד
נתחשבן, על כל מה שעשית וכל מה שתעשה.
ואז פגע אגרופו בפני. נאנקתי כאשר מספר אגרופים הפכו את בטני
לעיסה. זה כאב מאוד. לא הייתי בטוח אם הוא שבר לי צלע. ואז פגע
בפני בצד השני. חשתי משהו רטוב על פני והנחתי שדמי זורם.
"מה אתה אומר?" שאל יחיאל. הכאב והפחד דרדרו את מצב רוחי, אבל
אסור היה לי להראות זאת.
"למה אתה לא מתקרב יותר?" התחלתי לצחוק ולהשתעל יחדיו, "אני
אגלה לך בסוד."
אלישר המשיך. הוא היכה שוב בפני ואז בעט בבטני. עפתי עם הכיסא
אחורה. הוא הרים והושיב אותי חזרה. זה כאב מאוד ואני הקאתי.
הייתי בצרות זה בטוח. אבל כרגע גם הם בבעיה. עדיין לא יכולים
להרוג אותי כי הם חייבים לדעת עוד מי יודע ומה עלול לצפות להם
בגבול מצרים.
יחיאל ודליה התלחשו. "תירה בו!" שמעתי את דליה. לה לא היה אכפת
מכלום. האופי שלה היה אימפולסיבי מדי. היא מעדיפה לקפוץ
בעיוורון אל הלא ידוע, חייבת לקבל את מנת האדרנלין שלה. יחיאל
בוודאי לא יכול להסכים לכך. כולי תקווה שלא תירה בי פתאום.
"תכוון אליו שלא יזוז." אלישר הוציא את אקדחי מחגורתו והעביר
לדני, המדליף, והלך להסתודד עם יחיאל ודליה. הם התלחשו ואני
מניח שהעלה הצעות ענייניות לגבי עתידי.
יחיאל חזר אלי ושלח את דני לאחור.
"החלטנו," אמר בקול מתקתק, "שאם תגלה לנו את מה שאנחנו רוצים,
לא נהרוג אותך."
"ופשוט תתנו לי ללכת?"
"לא. נשאיר אותך פה, קשור. אם תוכל להשתחרר, תצא לחופשי, לנו
זה כבר לא ישנה."
לחיות? הצעה מפתה. אבל לגלות לו את הכל ולקוות שיעמוד
בדיבורו... לא כל כך מנבא טובות. הבטתי בו לרגע, ראיתי את
חיוכו מופיע, מרגיש שהעלה אותי בחכתו ואז ירקתי בו שוב. הפעם
רוק מהול בדם. הוא סתר לי וקם זועם וראיתי את הזעם הבלתי נשלט
בעיניה של דליה מאחור. היא לקחה מדני את האקדח שלי. המתיחות
גאתה בי בנחשול אדיר, הבנתי שהרגע הגיע.
הידקתי את סוליית נעלי הימנית לריצפה ולחצתי פעמים ועוד פעם
ועוד פעמיים ועוד פעמיים. עכשיו צריך לספור עד חמש. אחת...
דליה הרימה את האקדח לכיווני. שתיים...
היא דרכה את הנוקר. שלוש...
דחפתי בכל כוחי את הרצפה והתגלגלתי אחורה, נופל על גבי.
ארבע...
הירייה הראשונה של דליה חלפה מעל לראשי. חמש...
בבבבוווווווווווווווווווווווווווםםםםםםםםםםםםםםם...............
ההתפוצצות החרידה את החדר. ואז הכל קרה בבת אחת. דליה ודני
שהיו קרובים אחד לשני, התמוטטו כשהאקדח שלי התפוצץ. יחיאל
ואלישר הוטלו הצידה מההדף ואני נדחפתי ממנו בעוצמה כמה מטרים
על הרצפה כשפגע בתחתית הכיסא ההפוך. כמו כן, כל הכניסות להאנגר
נפרצו. החדר נמלא שוטרים באקדחים שלופים.
ציקי ואלי רצו אלי והחלו להתיר את החבלים. ראיתי את החרדה
בעיניהם.
"אני בסדר, אל תדאגו, רק קצת מייקאפ."
"לא נשארו לי כבר ציפורניים לכסוס מרוב הלחץ." אמר אלי.
"למה חיכית כל כך הרבה?" נזף בי ציקי.
"בדיוק כפי שסוכם," אמרתי, משחרר את החבלים האחרונים, "ניסינו
לגלות כמה שיותר. חוץ מזה שמחזאי טוב יודע בדיוק מתי הרגע
הנכון." הם הביטו אחד בשני ונאנחו.
קמתי בעזרתם על רגלי וניסיתי לייצב את עצמי כשהדם זרם חזרה אל
תוך האיברים הקפואים. מטלית הוצמדה לראשי. הבטתי מסביבי. דליה
ודני שכבו ללא תזוזה מטופלים על ידי אנשי העזרה הראשונה של
המשטרה. יחיאל שכב על פניו מספר מטרים משם, ידיו כפותות
באזיקים מאחורי גבו. הוא בהחלט היה חי וקילל את שני השוטרים
שלידו.
מרחק רב משם שכב אלישר ידיו ורגליו פרושות. הוא הראשון שהתאושש
במהירות מדהימה והחל לרוץ לעבר הקצה של ההאנגר כשהכל קרה. אך
שוטרים שנכנסו במקביל מהפתח ההוא, התגברו עליו, כנראה עם שוקר
חשמלי חזק, אם לשפוט לפי הרעידות שלו.
האם ניצחנו את חוקי מרפי? 'אם משהו יכול להשתבש, הוא ישתבש.'
לא הפעם.
כן. הכל פעל כמו שעון. בצהריים שחררתי את ההודעה לחנה במחשב.
ידענו שדליה תעלה עליו. בהודעה כתבתי שאני יודע מי המדליף,
למרות שכמובן לא היה לי כל מושג. אבל זה חייב אותם להוציא אותו
ולהתחיל בתכנון בריחה מהיר. כתבתי שישלחו משטרה לבית שלהם בכדי
שכולם יאלצו לפעול יחדיו. אני מניח שהבית אכן מלא שוטרים, אך
בוודאי אף אחד לא האמין שימצאו שם משהו או מישהו חשוב.
בהודעה כתבתי על תג האיתור שבחולצתי ואלישר אכן גישש מיד ומצא
אותו. הם ציפו למשהו כזה ואני הייתי מספיק נחמד לספק להם אותו.
כמובן שלא מצאו את תג האיתור השני שהיה תפור בתוך מכנסי,
מאחורי החגורה.
אלי וציקי שכבר מהבוקר בילו במטה המשטרה, נידבו את הפרטים
ועזרו בארגון הצוות, עקבו אחרי תג האיתור הנכון. מסביב להאנגר
חיכו לאות שסוכם עליו. האות היה בעצם אות חשמלי, אותו אחד
שהפעיל את אקדחי. האקדח המיוחד שלי, אינו יורה כל כך מדויק,
וזה טוב כי ציפיתי שירו עלי ולא להיפך. הגדולה שבו היא מערכת
ההצתה שמקבלת את האות ממכשיר שמושתל בסוליית נעלי הימנית,
ומפעילה את מטען החבלה הקטן המוצנע בתוך הקת תוך חמש שניות.
אותו אות נקלט גם במכשיר נייד שהחזיק אלי. כך שלאחר שהתקבל
האות, ספרו כולם עד חמש ופרצו פנימה בדיוק כשהכל התפוצץ.
החומר שחבורת כורש הזדרזה ושלחה למעסיקיהם אינו מכיל כמובן שום
דבר ברור. בתיאום עם מזרחי, בשבועות האחרונים ללא ידיעתם עסקו
אנשיו, ביניהם המדליף, בפיתוחי דמה מתעים.
עכשיו כשכבר לא היה מסוכן נכנסו הדרגות הבכירות. הבכיר המשטרתי
ניגש אלי.
"אני מברך אותך על יוזמתך ועזרתך." לחץ את ידי. "אני פקד שיי
פישון."
"כבר ביררתם מי האנשים?" שאלתי.
"כן. עבדנו על זה כל היום מאז שהבחורים שלך הגיעו עם המידע.
החבורה הזו מבוקשת ביותר משבע מדינות מערביות. יחיאל כורש הוא
הישראלי היחידי. הוא עסק בביולוגיה וכימיה כשהיה צעיר ומאז
המיר את מקצועו למנהל פרויקטים עבור הפשע הבינלאומי."
"מעניין." אמרתי.
"בהחלט. אם הוא היה מעורב, אז סביר להניח שהיו מעורבים גם
חומרים נרקוטיים שונים. הוא אוהב לפתח ולהשתמש בכאלה בעבודתו.
מביתו כבר קיבלתי דיווח על שאריות חומרים כאלה. אתה, או מישהו
מאנשיך, לא הרגשתם שטיפלו בכם או סיממו אתכם בתקופה האחרונה?"
חשבתי על מצבי הרוח המשונים שלי. נזכרתי במה שחוויתי בביתו של
כורש. כל הקשיים שלי להתרכז ולחשוב, שלא לדבר על הפנטזיות
הליליות. הן אמנם היו בלתי רגילות הודות לדליה אבל בהחלט היה
בהן ערפול חושים נוסף.
"אני בטוח שאכן סוממנו."
"יחיאל הוא גם אומן הטיפול הפסיכולוגי. כל דבר שהוא עושה, עד
כמה שנראה מוזר, פוגע תמיד ביעדו."
חשבתי על כל סיפור התכשיט וסיפורי הכישופים. האם אלה באמת היו
שטויות של הוזה? האם היה משהו שהיה משבש את חשיבתו של אדם לוגי
כמוני יותר מסיפורים אלה? בצירוף חומרים נרקוטיים כמובן.
"ומה הסיפור של דליה?" שאלתי.
הוא גיחך. "פטריציה לדו, שהכרת כדליה, היא נוכלת גרמניה, חסרת
מצפון אם תרשה לי להוסיף, ומומחית מחשבים ברמה הגבוהה ביותר.
היא, אגב, אישתו של אליזר לדו, שהכרת כאלישר."
"אישתו???"
"כן. והוא מסוג האנשים שנולדו להרוג. הוא הורג מבלי לעפעף. הוא
כולו מהווה מכונת הרג, גם בעזרת גופו, ידיו ורגליו, וגם בעזרת
אמצעי עזר שהוא התמחה בהם, הכוללים חומרי חבלה מכל הסוגים, כלי
נשק מודרניים ואקזוטיים ועוד. אני מודה שהוא זה שהכי הדאיג
אותי בתוכנית הקצת חופזת שלכם. אבל תודה לאל, הכל שפיר."
הוא לחץ את ידי שוב והבטיח לי תעודת הוקרה ועזב. פתאום אני
רואה את רב סמל בכיר - אסרף. סימנתי לציקי ואלי להתרחק והלכתי
אליו. זה הזמן ליצור קשר עוקף למשטרה תוך מתן שוחד בלתי נראה.
"רב סמל בכיר אסרף." אמרתי.
"מר הרף עין!" אמר בעליצות, "יופי של עבודה."
"אני צריך את עזרתך."
"כן חבוב." אמר ועבר לעמדת הסתודדות.
"תראה... עכשיו עם כל המעצרים והאינטרפול שבטח יגיע, יתחילו
לבדוק ולשאול ובסוף גם לערוך טקסים ולחלק תעודות הוקרה וכל
זה."
"נכון נכון." אמר נלהב.
"לי אין כוח לזה. למה שלא תעזור לי ונספר שהפשיטה היום היא
בעצם רעיון שלך?"
"שלי?" ראיתי את גלגלי השיניים חורקים בראשו, שוקלים את
אפשרויות הקידום הגלומות.
"כן, שלך. כך נוריד לי מהכתפיים את הדבר הזה. אני חייב לנוח
בשקט."
"בוודאי בוודאי, בחורי. אני אעזור לך." אמר בשמחה ותפח על כתפי
עד שהתחלתי להשתעל.
צלעתי לכיוון היציאה הראשית. הגיע הזמן לזוז. עם זאת, לא אהבתי
להשאיר דברים בצורה כזו, כשלא הכל סגור. משהו אמר לי לחכות עוד
קצת עד הסוף המוחלט. כפי שאבי עליו השלום אמר, 'אם לא תחכה
לסוף המחורבן, הוא יחכה לך.' התיישבתי על הפגוש של מכונית
המשטרה שעמדה בכניסה להאנגר, מביט איך מתחילים לאסוף את כל
השברים ולפנות את האנשים.

הספקתי לחסל בקבוק מים מינרלים והכל פחות או יותר נגמר. המשטרה
צילמה ובדקה ועכשיו התחילו לקפל הכל. רוב השוטרים החלו לעזוב.
ראיתי איך מוציאים את דליה ודני, חסרי תנועה, על אלונקות. את
יחיאל הוציאו בהליכה שני שוטרים. כשעבר לידי, עצר לפתע והתבונן
בי במבט רווי שנאה. הבטתי בו חזרה.
"במוקדם או במאוחר," ירק לעברי, "אנחנו ניפגש שוב."
"אני אחכה." אמרתי בנוקשות והשוטרים הוציאו אותו.
הבטתי בשקט אל ההאנגר והמראה קיבל לפתע תחושה מוזרה. התחושה
המתקבלת כשצייר מביט ומקפיא נקודת זמן במרחב. חלל ההאנגר,
הקופסאות שמסביב, התאורה הקלושה, הרצפה החלקה. הכל הפך לתמונה.
משהו התגלגל על חוט השדרה שלי.
בקצה השני של ההאנגר ראיתי את אלי וציקי מדברים. לא רחוק מהם
הקימו שני שוטרים את אלישר על רגליו. עוד שוטר עמד לא רחוק
משם.
ואז זה קרה. כמו בחלום, אני רואה את אלישר מכה במלוא עוצמת
מרפקו בשוטר שלימינו, יורד למטה ובועט ברגליו של השוטר השני
שהתמוטט לרצפה. אז נעמד ובעט שוב בשוטר הראשון בפניו בעזרת
הברך. מוחי העביר הילוך והכל הפך פתאום לפעולה בהילוך איטי.
התחלתי לרוץ לכיוונו, ראיתי את ציקי ואלי רצים גם הם בהילוך
איטי לכיוונו של אלישר.
"עעעעעצצצצצצצצווווווווררררררררר...." שמעתי קול עבה ונמוך
שיצא באיטיות איומה מפיו של השוטר השלישי אשר מרים אליו את
ידו. אלישר מגיע אליו בריצה מעופפת ובועט בפרצופו. השוטר, לאט
כמו כמו עלה שנשר, נופל על הרצפה ואלישר ממשיך בריצתו.
אני עדיין הייתי מספר עשרות מטרים משם ונראה היה שאני רץ כבר
שעות, חותך באטמוספרת הדבש. ציקי הגיע לאיטו אל אלישר, אשר
התכופף וברח מאגרופו, בועט בביטנו. תוך כדי שציקי נופל אלישר
שולף ממנו את אקדחו ומכה בו שוב.
אז הסתובב לאט לכיווני מרים את האקדח. אני הייתי עדיין בריצת
הסלואו, כעשרים מטר ממנו.
"בבווווווווווססססססס... תתתתתזזזההההההררררררררררר..." שמעתי
את קול הבס הכמעט לא ברור של אלי, אשר התקרב והגיע אליו.
האקדח התרומם בידיו של אלישר וכמעט מתיישר עם חזי. אלי קופץ
באוויר על האקדח. אני כבר רואה את אי ההתאמה הנוראית של מסלול
הזינוק. צעקתי תוך כדי הריצה, "ללללללללאאאאאאאאאאאאאא..." ואז
נשמעה הירייה הכבדה ואלי נפל על הרצפה. אני זינקתי באוויר וידו
של אלישר עם האקדח החלה להתרומם.
עדיין באוויר, ועדיין בהילוך איטי, הסתובבתי על הצד, מרים את
רגלי גבוה. האקדח התרומם לעברי ואני כמעט והגעתי. זה היה מרוץ
שיוכרע על פי מאית השנייה.
ראיתי את עיני אלישר נפערות, בדיוק כשקלט שזו תהיה מאית השניה
נגדו. כדור נורה מוקדם מדי וחלף תחתיי באוושה. רגלי נחתו תוך
כדי סיבובן על ראשו והוא התמוטט כבובה וקרס על הרצפה לצידו של
אלי. אני נחתתי ליד. מהירות העולם חזרה לזמן אמת.
רציתי לכרוע ליד אלי ופתאום אלישר זז. המכה שלי הייתה אמורה
לשתק כל אדם. האם הוא הסמוראי המודרני, זה שיכול לבצע עוד
פעולה אחת לאחר שראשו הופרד מגופו. ראיתי שידו עדיין אוחזת
באקדח ומנסה לנוע. זעם בלתי נשלט גאה בי. קפצתי גבוה לכיוונו
וירדתי בבעיטה צדדית, ציד כף רגלי חודרת לגרונו ומשמיעה את
הצליל הנורא של שבירת המפרקת. עמדתי מתנשף והבטתי בתנוחה הבלתי
אפשרית שבה נח ראשו.
ציקי קם ואני גררתי את אלי משם לפינה, הוא עדיין נשם. חולצתו
הייתה ספוגה בכמות עצומה של דם שעדיין נזל ממנו. התיישבתי
והשענתי את ראשו בחיכי. הוא חייך.
"לא נפגעת, בוס?"
"לא לא. הכל בסדר. אל תזוז, ציקי מביא את העזרה הראשונה."
"פחדתי שיפגע בך בוס." לחש, "לא רציתי לקחת את זה על המצפון
שלי. אתה יודע איך החברה אוהבים אותך."
"לא היית צריך לקפוץ אלי." ליטפתי את ראשו.
"לא היית ברירה. האם גמרת אותו?"
"כן. הוא כבר לא יעשה צרות לאף אחד."
אלי החל להשתעל ולירוק דם. הוא ניסה לדבר.
"שששש... שום דבר לא משנה עכשיו," אמרתי, "תן לעצמך לנוח."
הוא הסתכל עלי במאמץ. "זה כבר לא משנה בוס. זה הסוף, אני מרגיש
אותו רץ לקראתי. הוא כבר כמעט כאן."
"לא אלי! אל תגיד את זה, עוד מעט ציקי מגיע ונטפל בך ובבית
החולים יתקנו אותך כמו חדש."
"אתה לא טועה הרבה," אמר והשתעל, "אבל הפעם אני יודע."
דיברנו ללא מילים עוד רגע ואז אמר. "בוס אתה מוכן לעשות לי
טובה אחרונה?"
"בטח אלי. הכל."
"תן לי איזה משפט של אבא שלך. משהו שעוד לא שמעתי."
הבטתי בו וזיכרונות נוגים עלו בי. "אני זוכר את מילותיו
האחרונות. זו הייתה הפעם האחת והיחידה שאבי אמר משהו מבלי לנבל
את פיו. הוא אמר, 'כשמגיע הזמן ללכת, הרם את ראשך ולך. במיוחד
אם אין ברירה. אולי זה לא ישפיע, אבל אולי יעשה רושם טוב בצד
השני..'"
"כמה יפה..." אמר אלי ונדם.
שיטפון הדמעות גאה הציף את עיני מעוות את הראייה. בכי כבד פרץ
ממני ונעקר מחזי. העברתי את ידי על פניו, סוגר את עיניו, בפעם
האחרונה. ציקי הגיע וכרע לידי ממרר בבכי גם הוא, ובראשי עלו
מילותיו של ריינר מריה רילקה מתוך אלגית דואינו התשיעית, "פעם
אחת כל דבר, רק פעם אחת. פעם אחת ולא עוד. וכך גם אנחנו פעם
אחת. לעולם לא עוד..."

ישבתי שוב על כיסאי במשרד. החודש עבר במהירות. שערי היה ארוך
יותר ועורי שזוף יותר. בכדי להתפרק נוסעים רבים מידידיי לנערות
העמלות של תאילנד או לחלופין לכל מיני ריוויירות צרפתיות
יוקרתיות. במקרים בהם אני זקוק לניקוי פסולת אישית, הכיוון שלי
פונה למקום מבודד, ולא כזה שמבודד באלגנטיות לתיירים, אלא
בידוד בראשיתי אמיתי. לנקות להתרוקן.
אבל הפעם הרגשתי שאני לא יכול. הבעיה לא הייתה ניקוי פסולת.
הבעיה היתה ללמוד לחיות מחדש. ללמוד לרצות. נסעתי לרומא. לחיות
בין מוצגי האומנות, לטבוע בתוך הרנסאנס והבארוק אשר עדיין
מצליחים לנשום ולחיות.
אחר צהרים בפיאצה נאבונה, שקולה לשבוע בריוויירה. לראות את
השמש הנעלמת, בינות לעיצובי הבתים הגבוהים. רגעים קשים במיוחד
אפשר להעביר בכנסיית פיטר הקדוש שבוותיקן אשר אומניו בהחלט
השאירו חותם חי ורוטט. אפשר לנסות ולדמיין את החלל המקורי שיצר
מיכלאנג'לו, ולראות האם הבאלדצ'ינו המפואר והיפיפה של ברניני
מוסיף או גורע. זה עזר לי להמשיך. להמשיך לרצות להמשיך.
הרמתי את רגלי על השולחן. זה לכבודך אלי. על המסך חנה שלחה את
ההודעות אשר הצטברו, ואני ניסיתי לעלעל במעניינות שבהן. הנה
אחת מעץ-הדעת.
"ברכות על הטיפול המזהיר בחקירה... משתתפים בצערכם... נפתחה
קרן מיוחדת אשר תממן את לימודיהן של בנותיו של אלי עד סיום
האוניברסיטה... מזרחי, עץ-הדעת."
יפה. ועם זאת... עדיין איכשהו חסר משמעות לגבי.
העולם מכונה, הצעצוע השבור של האלים. גלגלי שיניו סובבים
וחורקים ללא הפסק, טוחנים את יצוריו לאבק, ומאבק מקימים אותם
שוב. מי יודע מהיכן באנו ולאן אנו הולכים. נסחפים בעל כורחנו
בים המאורעות, חיים את סיפור חיינו רק בכדי להבין שכל העולם
הוא במה וכולנו שחקנים.
לעיתים אנו מביטים חסרי אונים ברקב הפושה במחזה. מביטים ביד
המכוונת אשר כמו אינה קיימת, כמו מתעלמת, אך בכל זאת החלטית
ובעלת רצון. רצון המתעלם לחלוטין מכל אותם שיירי פירורים של
המאורעות הנקראים בני אדם.
מה היה העולם ללא האנשים? כלום היה? העולם נצרך למלח שבתבשיל.
אך זה נזרה אל תוך הסיר ונעלם והופך לאין, מעלים את עצמו אל
תוך הגדול ממנו. ובאותו הזמן, הופך את הגדול ממנו לבר טעם.
הנה עוד הודעה.
"תודות על המידע יוצא הדופן. עזרתכם מנעה מבנות חסותנו את הצער
והעוגמה אשר היו צפויים להן... קבלו נא תמורה צנועה זו
כהוקרה... אורי תדמון, מנהל קרן 'שיפויים' בשם עינבר וחמוטל
קלמפנר."
עשיתי את הדבר הנכון. וגם קיבלנו תמורה כספית צנועה המהווה
כמעט פי שלוש מהשיק שאדון קלמפנר ביטל.
החיים נמשכים. כי מהי המסקנה של כל מה שאנחנו עוברים? פשוטה
בעצם. חייבים להמשיך כי אין דרך אחרת. זה לא שיש הבטחה שבסוף
הדרך מחכה לנו משהו. זה לא שניגאל ונקבל את אשר מגיע לנו, את
אשר שילמנו עבורו למפרע. זה רק, שלא קיימת חלופה. איננו יודעים
מה מצפה בהמשך, אך אנו יודעים בבירור מה מצפה לכושלי הדרך. אנו
מרגישים את הנהי וחירוק השיניים של האבודים. לכן, כל מה שנותר
זה להמשיך, כי אין דרך אחרת.
הנה הודעה קצרה מאסרף.
"תודה וברכות, רב נגד אלי אסרף."
רב נגד?? צחקקתי. כל הכבוד מר אסרף, עלה וגדל.
אכן חייבים להמשיך. ובהחלטה להמשיך אני מרגיש עכשיו, טמון יותר
מהנראה, יותר מאשר ההשלמה הנכאה. בהחלטה זו טמון מין צליל
פריטה שקט, אשר נוגע קלילות באיזשהו עצב לא מוכר. כך נוצרת
מנגינה ענוגה וחדשה לגמרי. כמעט בלתי נשמעת, אך בהחלט קיימת,
זו שניתן לשמוע רק בעזרת אברי שמיעה חדשים ונקיים מהמיית
העולם, מכבשן המחזה.
חנה הניחה את הקפה ויצאה. לגמתי באנחה... מושלם!
חייבים להמשיך. לתת לדברים החדשים, אלה שעברנו והצלחנו לעכל,
לחזור חזרה לעולם, לגלגלי המכונה. אולי טיפ טיפה טובים יותר.
אולי סך כל הסבל הממוצע בגרף האנושי הותמר כמעה. אולי סבל הזרע
בכל זאת יביא את הפריחה.
ומה המסר של זה? חוששני שמצב רוחי הפך פילוסופי ופלפולי מדי.
על כן, בכדי שלא אואשם ואהיה מתויג בתור מה שאבי היה קורא 'יפה
נפש מחורבן', אני יכול רק להעביר את המסר בצורתו התמציתית, כפי
שנאמר בבהירות על ידי הדוכסית מהרפתקאות אליס של לואיס קרול:
"לעולם אל תדמי לא להיות אחרת ממה שעלול להיראות לאחרים שמה
שהיית או יכולת להיות לא היה אחרת ממה שהיית עלולה להיראות להם
אחרת."
אמן ואמן...