[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








מחר בבוקר אני הולך להסתפר. הלילה הלכתי עם חברים לציין את
האירוע בתל אביב ובדרך ראינו כמה חבר'ה הולכים לשרוף אופנוע.
אני לא יודע את זה עכשיו, אבל אני אדע את זה מחר בבוקר,
כשהרדיו במספרה ידבר על אופנוע שהתפוצץ באיילון דרום. אני רק
ראיתי אותם, ארבעה אנשים גדולים ממכונית כסופה שופכים על
ההונדה הצבעוני איזה חומר שקוף, שופכים כמו מיים. כאילו שוטפים
את האופנוע באחד בלילה באמצע איילון דרום. מחר בבוקר אני הולך
להסתפר.

השיער שלי, אני אוהב אותו. באמת אוהב אותו. השיער הוא הדבר
היחיד בתרבות הישראלית שבאמת מציין נעורים. עד הצבא כולנו
מסתובבים עם מחלפות שיערנו כטווסים מגונדרים, עד שבגיוס לשורות
הצבא תוך רגע מורדת מעם אותה רעמת חדווה וגיל, מוחלפת ב"קצוץ"
הממלכתי והשמרני, האחיד של הצבא, כמו מדים שאי אפשר להסיר. יש
לי שיער יפה, כל אדם שפוגש אותי אומר לי זאת במוקדם או במאוחר.
שיער צהוב-חום, "בלונד ישראלי" כפי שקרוי בהומור, חלק וזורם.
אני כל כך נהנה להרגיש אותו, נהנה לטלטל אותו אנה ואנה ולראות
אותו נוחת מטה מיד בסיום, נראה מסודר בכל מצב. אני נהנה להעביר
דרכו את האצבעות שלי ואז לקפל אותן בסיום, להרוויח כל נגיעה
בשיער שאפשר. מחר בבוקר אני הולך להסתפר, ואני אוהב את השיער
שלי.

עד לפני חצי שנה, השיער שלי היה ארוך באמת. ארוך ומשיי, זהוב
בשמש, משאיר עדויות במקלחת. אף אחד לא מזהיר אותך כשאתה מגדל
שיער מהנושא הזה, השאריות שעוקבות אחריך לכל מקום, גל-עד
לנוכחותך בסביבה, מזכרת בכל סירוק מהיר. אני כלל לא אזכיר את
הרעיון שדברים כאלו קורים לנער מתבגר, מה שרק מעצים את
הטראומה. לילות חסרי שינה של "אני מקריח! אני מקריח!". אבל הם
תמו להם, תמו יחד עם האורך המקוצר. קצר, כלומר- עד האף. זה קצר
של ילדים קטנים, כל דבר שלא מגיע עד הגב הוא "קצר". כשהייתי
קטן יותר, השיער שלי היה בהיר יותר. הייתי מסנוור אנשים ברחוב.
אני רק נזכר בזה ואני נאנח. מחר בבוקר אני הולך להסתפר, ואני
אוהב את השיער שלי, אבל אין לי ברירה.

ואיזו בררה יש לי באמת? זה קורבן-מרצון-שאינו-מרצון. החברה
מצפה לזה ממך, אתה מצפה לזה ממך. אני מצפה לזה ממני. אני הולך
להסתפר מחר, ולעזאזל הכל, אני הולך ליהנות מזה. יש דבר כזה
יותר מידי מטען רגשי, יותר מידי זכרונות מרוכזים על חפץ מסוים,
יותר מידי זכרונות כאובים. כשהייתי קטן, לא יכולתי לאכול דברים
עם סמיילי עליהם. זה נראה אכזרי מידי. עד היום אני לא מפרק
סמיילים סתם כך, בלי תחושת כבוד ויראה. כשהשיער ייפול, בעת
שאני אקשיב לרדיו ואשמע שאתמול בלילה התפוצץ אופנוע באיילון
דרום, זה ממש לא יעניין אותי. אני אהיה עסוק מידי בקולות
המספריים, עסוק מידי בלמחוץ בידי חתיכת טישו שנפל בגורלה להיות
הנבחרת. אני לא אבכה במספרה, לא אזיל דמעה אחת. אני לא אעניק
להם את העונג הזה. גם האובדן הזה לא יישבור אותי. עבורי, אני
כבר אהיה קצוץ.

מחר בבוקר אני הולך להסתפר. ואני אוהב את השיער שלי. ואין לי
ברירה. אבל בעצם, יש לי.
ואני אנצח.
לעזאזל, אני כל כך שונא לנצח.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
רופא ילדים!

פרובוקטור.


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/11/01 12:56
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אודי בקר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה