לדבר איתו שוב כמו פעם. לצחוק. על מה שהיה, על מה שעברנו.
ביחד. לחבק אותו, לריב איתו, לצחוק איתו. להיות איתו. אין עם
מי לדבר. מתגעגעת. לשמוע אותו אומר שאסור לנו לשבת לבד, שזה
שוב יגמר כמו תמיד. שאנחנו צריכים עוד מישהו בחדר. לגרום לנו
להיות לבד. לרצות שזה יגמר כמו תמיד. לרצות לנשק אותו שוב.
להרגיש אותו, לדעת שהוא שם. להסתכל עליו ולהרגיש הכול שוב.
לרצות שהוא יהיה שלי שוב. רק שלי.

להיזכר באיך שהיינו, להסתכל על איך שאנחנו. להחזיר את הזמן
אחורה בראש. לשמוע אותו מדבר על רגש, או בעצם על החוסר שלו.
לשמוע אותו מדבר על כמה טוב לו לבד, כמה שהוא לא רוצה את הרגש
שבא בכזו דרך ארוכה. לראות מעבר למילים. לראות עד כמה הוא רוצה
להרגיש אבל לא יכול. לראות את הדאגה בעיניים שלו. לאהוב אותו
כל כך. לאהוב תמיד.

לרצות שיגיד שהוא רוצה. שיגיד שהוא אוהב. ובסתר, בשקט, לדעת
שלא אשמע. לדעת שגם אם זה היה המצב הוא לא היה אומר. הוא מפחד.
כל כך מפחד ונועל את עצמו. הוא חושב שאני לא יודעת אבל אני כן,
יותר מידי כן.

שומעת את המילים שלו שוב ושוב בראש, כמו תקליט שבור שניתקע.
"אז עכשיו אתה יודע איך אני מרגישה"
"יודע ומצטער. אני יודע שאני לא אומר או מראה את זה לפעמים אבל
אני מעריך אותך מאוד"
"מעריך אותי? על מה?"
"אני במקומך מזמן הייתי קם והולך ואת נשארת"
ואיך אלך? אם עדיין כל כך אוהבת. בכל צורה אפשרית. יותר מהכל.
הרגשות שהורגות אותי, קורעות אותי מבפנים. ואין עם מי לדבר.
אין למי לספר על מה שקורה בפנים. מישהו שבמקום לשפוט פשוט
יקשיב. ישתוק ויקשיב.
הוא יודע למה אני מתכוונת. הוא מבין אותי. הוא פשוט לא יודע עד
כמה הוא חסר לי. עד כמה הוא חשוב לי.

מהחלומות עליו נשארו רק שברי זיכרונות. אין יותר סיכוי איתו.
אני יודעת את זה. אבל בחדר קטן, עמוק עמוק בלב לרצות אותו כל
כך.

להתגעגע.