פרק 3- רן ומורן
עמדנו שם אני ושיר בהלם מוחלט! עד אז כבר חשבנו על זה שמורן
אולי אחת מהרעים אבל אז פתאום הכול נחת עלינו והיינו ממש בהלם.
לא יכולנו להאמין למראה המוזר והמפחיד הזה שראינו, מורן עומדת
שם עם עיניים אדומות בתוך מעגל האש הזה שהגוף שלה עולה בלהבות
והיא לוחשת שם קללה בשפה מאוד מוזרה, לא הבנו מה היא אמרה שם
אבל ידענו באופן מוזר שהקללה הזאת מתכוונת למוות. לא ידענו
בדיוק איך אנחנו יודעים את זה אבל גם אני וגם שיר קפאנו שם
מפחד, לא יכולנו לזוז מרוב הפחד. האש הענקית שהייתה באזור של
מורן הייתה עוד יותר מוזרה בגלל העובדה שכל היער הגדול היה
מכוסה קרח. לא הבנו מה קורה וממש פחדנו "בוא נלך, מהר, אנחנו
חייבים לברוח מכאן" שיר לחשה לי בפחד. "תגידי את השתגעת?"
אמרתי לה "אין לנו לאן לברוח, אם נברח אנחנו נקפא שוב ביער
הענק הזה, ואנחנו חייבים לברר מה קורה פה." "לא אתה השתגעת"
שיר אמרה לי בכעס: "אנחנו חייבים לברוח מפה, תראה אותה, היא
השתגעה לגמרי. אני לא יודעת מה קורה כאן אבל אני יודעת שאני
מתה מפחד עכשיו ואני בורחת מפה אם אתה רוצה תבוא, אני לא נשארת
כאן!" היא התחילה ללכת ואז תפסתי אותה ביד ואמרתי לה: "תקשיבי
לי טוב, גם אני מת מפחד ותאמיני לי שגם אני רוצה לברוח מפה הכי
מהר שאני יכול אבל את לא מבינה שאין לנו לאן לברוח? היציאה
היחידה שאנחנו מכירים ביער הזה חסומה ואנחנו לא יכולים לצאת
מכאן אז עדיף שנשאר כאן ולא נזוז." ובזמן ששנינו דיברנו ורבנו
מורן עדיין הייתה שם, בתוך הלהבות האדירות של האש הענקית הזאת.
היא בכלל לא ראתה שאנחנו שם, מתים מפחד ולגמרי חסרי אונים. היא
עמדה שם בתוך האש ועדיין לחשה קללות מוזרות שלא הבנו. לא היה
לנו מושג מה היא עושה שם ומאוד פחדנו עד שבסוף הסכמתי עם שיר
שצריך לברוח משם ושנינו ברחנו מהאש אל הקרח. התחלנו לרוץ
ופתאום להבות האש התחילו לרדוף אחרינו. פחדנו מאוד וידענו שזה
לא טוב ושאם הלהבות הענקיות יפגעו בנו אנחנו נמות. פתאום שמענו
צעקה חזקה, זה היה קול מוכר ששמענו ביער יותר מפעם אחת, את
הקול הזה הכרנו טוב מאוד. זה היה הקול של מורן. "בואי אנחנו
חייבים לראות מה קרה" אמרתי לשיר והיא מאוד כעסה על מה שאמרתי,
ראיתי על הפרצוף שלה שהיא ממש כעסה ושהיא לא הבינה למה אני
רוצה לראות מה קרה למורן. "תגיד לי אתה בסדר? הראש שלך בכלל
מחובר לגוף שלך? אתה השתגעת?! מה פתאום ללכת לראות מה קרה? זאת
מורן, הילדה שהפכה בחמש דקות לסיוט הכי גדול שלנו! אנחנו לא
יכולים לחזור לשם! הדבר היחיד שאנחנו צריכים לעשות עכשיו זה
ללכת למצוא דרך לצאת מהסיוט הזה" היא אמרה לי בכעס ואני עניתי
לה "תקשיבי אני יודע מה ראינו ואני יודע שמורן עשתה שם דברים
מוזרים ומפחידים שאני ממש לא מבין עכשיו אבל היא בסכנה ואנחנו
חייבים לעזור לה, אני יודע שזה נשמע מטורף אבל בלי מורן היינו
מתים, אני זוכר שהיא באה אלי שהייתי קפוא והיא הוציאה אותי
מהקרח. אנחנו חייבים לעזור לה, שיר, היא הצילה את החיים שלנו,
בלעדיה היינו מתים." שיר לא השתכנעה והיא אמרה לי "תגיד לי,
אני צריכה להזכיר לך שמורן היא הסיבה שבכלל נכנסנו שוב לסיוט
הזה? היא הסיבה שבגללה נכנסנו שוב ליער הגדול הזה שאנחנו
מפחדים ממנו כל כך, אני לא יודעת מה איתך אבל אני לא הולכת
להציל אותה כי היא הסיבה שאני שוב בסיוט הזה במקום להיות בבית
שלי, במקום בטוח." "תקשיבי, שנינו רצינו למצוא את רן, שנינו לא
יודעים אם הוא חי או מת ומורן אמרה שהוא אולי ביער הגדול, אני
יודע שזה נשמע מטורף אבל אני האמנתי לה שהיא אמרה את זה. אמרתי
לה והיא ענתה בכעס: "ואו אתה ממש דפוק! ממתי למורן אכפת מרן??
שכחת כמה היא והחברות השפוטות שלה הציקו לנו בבית הספר, כמה
דברים רעים הם עשו לנו? ממתי היא פתאום הפכה לטובה ולמה היא
פתאום רוצה לעזור לנו? אתה ראית ואני ראיתי אותה שם בין כל
הלהבות לוחשת קללות של מוות, אז אם אתה רוצה ללכת להציל אותה
אז בסדר לך, אבל אחרי זה שהיא תהרוג את כולנו אל תבוא אלי כי
אני כבר יצא מפה ויהיה בבית שלי, תהנה במסעות ההצלה שלך כי אני
הולכת!" זה היה ריב רציני ובסוף היא הלכה ונעלמה לאט בתוך היער
הענק והכמעט אינסופי הזה.
רצתי לבד להציל את מורן, לא היה לי מושג למה אני כל כך רוצה
להציל אותה, אולי זה היה בגלל שהיא הצילה אותי ואת שיר מלקפוא
שם ביער או שזה פשוט בגלל שהאמנתי לה שהיא רצתה למצוא את רן.
לא ידעתי גם איך אני הולך להציל אותה והאמת, בכלל לא ידעתי אם
היא באמת צריכה עזרה או שהיא סתם צועקת אבל משהו בתוכי אמר לי
שאני חייב ללכת. היה מוזר ללכת לבד בלי שיר ועוד יותר מוזר היה
לריב עם שיר. הרגשתי לא טוב עם המריבה הזאת והיה קשה לי לחשוב
שהיא הלכה לבד ואני הלכתי לבד, פחדתי בגלל שלא היה לי מושג מה
הולך לקרות אבל הייתה לי תחושת בטן ממש חזקה שזה לא טוב ומפחיד
אבל שאני עושה את הדבר הנכון. רצתי לאזור שבו ראינו את מורן
בתוך האש. כבר לא שמעתי צעקות אבל הייתי חייב לבדוק מה קרה שם.
רצתי לשם במהירות ואז ראיתי אותה, היא עמדה שם קפואה לגמרי,
הפנים שלה נראו כאילו היא ראתה רוח. היה שם איש אחד לבוש כולו
בשחור, הוא נגע בקרח ולחש מילים שהיו מאוד דומות למילים שמורן
לחשה שהיא הייתה בתוך האש ושהיא הצילה אותנו מהקרח. הוא הזיע
מפחד והוא נראה חסר אונים.
לא ידעתי אם הוא רע ואם מורן היא אחת מהרעים והם רק עוזרים אחד
לשנייה כדי לנסות להרוג אותנו אחרי זה אבל משהו בתוכי אמר לי
שאני צריך לעזור למורן. האיש המוזר הביט עלי. העיניים שלו היו
אדומות כמו העיניים של מורן כשהיא הייתה בתוך האש המפחידה הזו.
הוא נעץ בי את עיניו כמה זמן ורק אחרי כמה דקות הוא אמר לי:
"אל תפחד, אני לא מהרעים. אני יודע שאתה פוחד אבל אתה חייב
לסמוך עלי, אני יודע עליך ועל החברים שלך הכול ואני זה שמנסה
לעצור את אלדורן והקללה שלו, אבל עכשיו אני חייב לעזור למורן,
לילדה הזאת יש יכולות בלתי רגילים וכוחות אש שאי אפשר להסביר
ואתה לא מאמין כמה היא עזרה לכם. מורן היא זאת שהצילה לכם את
החיים ובלעדיה הייתם אתה והילדה היפה הזאת מתים עכשיו". לא
האמנתי למה שהוא אמר לי, כל הזמן הזה היינו בטוחים שמורן נגדנו
ועכשיו הוא אומר לי שהיא זאת שהצילה אותנו אבל איך? איך האיש
המוזר הזה ידע עלינו הכול ומאיפה הוא מכיר את מורן בכלל? חשבתי
שאולי הוא משקר והוא גם אחד מהרעים אבל משום מה ידעתי שאני
צריך לעזור לו. שאלתי אותו: "אבל איך, אבל מורן היא..." "תקשיב
לי ילד ותקשיב לי טוב" הוא אמר לי "אין לי זמן להסביר לך עכשיו
אני חייב להציל את מורן ואם אני לא אעשה את זה מהר היא תמות אז
אל תבזבז לי את הזמן עכשיו אני מבטיח לך שאתה תדע הכול בבוא
הזמן" אני עמדתי שם, וראיתי את השמש שוקעת בים, היער היה עוד
קצת קפוא והיה מלא בקרח שהקפיא לא רק את היער, אלא גם את הלב
שלנו, הקרח הזה היה פשוט מצמרר בצורה בלתי רגילה. ישבתי שם
והאיש הזה לחש קללות "ESTARON PRALINDRO" היה לחש שהוא לחש
הרבה פעמים ואחרי הלחש הזה הופיעו להבות גדולות של אש אדומה
וכחולה. אישוני העיניים שלו היו אדומים כמו העיניים של מורן
וראיתי איך הוא מתחיל להמיס את הקרח וראיתי את מורן נופלת
מעולפת לרצפה.
ישבנו שם לידה המון זמן בלי לדבר. בזמן הזה חשבתי הרבה על שיר,
לא ידעתי מה איתה ואם היא מצאה את הדרך לצאת מהיער. הרגשתי כל
כך רע שנתתי לה ללכת ככה ולא רצתי אחריה. כמה סכנות יש ביער
הזה, והקללה של אלדורן שהבטיח לנו מוות אכזרי וכואב במיוחד,
ידעתי שזה ממש מסוכן להשאיר אותה ללכת לבד ביער והרגשתי עצב
וכעס. כעסתי על עצמי על הריב המטופש הזה, בסוף רק ישבתי
והסתכלתי איך האיש הזה לוחש לחשים ומציל את מורן וזה לא עזר
בכלום שרצתי למקום הזה, ישבתי שם מתחת לאחד העצים וראיתי את
השמש שוקעת בים כששיר יכלה להיות בסכנת חיים אמיתית. ישבתי שם
עד שהיה כבר חושך מוחלט, חושך ביער הגדול זה הדבר הכי מפחיד
שיכול להיות, חושך מוחלט לגמרי ודממה של בית קברות, מפחיד
ומצמרר וגורם לחשוב על כל הדברים המפחידים והנוראיים שקרו לנו
ושיכולים לקרות לי בהמשך. האיש המוזר שהציל את מורן ישב לידי
ולחש לחשים מוזרים ביניהם הלחש המפחיד הזה " ESTARON
PRALINDRO" שהדליק להבות אש ענקיות ובכמה שניות הייתה לנו
מדורה עם להבות ענקיות של אש מדהימה. אלדורן
"אז אתה בטח מחכה להסבר" האיש שאל אותי והרגשתי שהוא נעשה קצת
יותר ידידותי. "אז השם שלי זה מירנדו ((mirendo ואני השליט של
כפר האש. אני גיליתי את הכוח של מורן שהיא והילד המוזר הזה,
איך קוראים לו? אהה כן, רן אז הוא ומורן היו כאן ביער הגדול
והבעירו מדורות בשניות." הוא אמר לי ואני נדהמתי לשמוע את זה.
"מורן ורן? ביחד? ביער הגדול? זה לא הגיוני! מורן הייתה מלכת
הכיתה והיא שנאה את החבורה שלנו ורן תמיד היה איתנו. איך זה
יכול להיות שהיא הייתה כאן עם רן?" שאלתי אותו בבלבול. "תקשיב,
אנשים עם כוח אש תמיד ינסו להסתיר את הכוחות האמיתיים שלהם ואת
מה שבאמת קורה להם. מורן כשפית האש הכי מוכשרת שאני מכיר ואני
יכול להתגאות בזה שאני לימדתי אותה את כל מה שהיא יודעת היום.
היא ניסתה להסתיר מכל העולם את כוח האש שלה גם מהסיבה שהיא
ראתה את אלדורן, היא רן ושחר ראו אותו והוא תפס אותם. הוא
והאנשים שלו רדפו אותם והם חיפשו מקום להתחבא. אלדורן איים
עליהם שאם הם יחשפו את הכוחות שלהם הקללה תפרוץ והקרח הנורא
שיגיע אליהם יהרוג אותם.אני לא ממש יודע מה קרה אחר כך אבל
כשראיתי את מורן לפני שבועיים בערך היא באה ואמרה לי שרן היה
לבד בבית העץ ושהוא נעלם, היא אמרה שהוא איך שהוא דיבר איתה
בטלפתיה ואמר לה שהוא מרגיש שהוא בסכנה, הוא אמר לה שהוא יודע
שמשהו רע עומד לקרות לו ולחברים שלו ושאלדורן חזר למערה הגדולה
ושהוא חזק מתמיד, הוא ידע שאתם בסכנה והוא ידע שאם הוא יבוא
איתכם אל תוך המערה ושאם אלדורן יראה אותו הוא ירדוף אותו
ויהרוג אותו. אני לא ממש האמנתי למורן שרן אמר לה את כל הדברים
האלו בטלפתיה, אני מאמין בטלפתיה כי בכל זאת, למי שיש כוחות אש
חזקים בדרך כלל יש גם כוחות טלפתיה מאוד חזקים אבל לא באמת
האמנתי שאפשר לנהל שיחות ארוכות כאלה ולספר את כל הסיפורים
האלה בטלפתיה ועוד במרחקים עצומים כאלה, אבל עם הזמן הבנתי
שבין מורן לרן יש קשר אש חזק במיוחד, הרבה יותר חזק מכוחות אש
רגילים ואפילו יותר חזק מכוחות האש החזקים ביותר בכפר האש" הוא
סיפר לי אבל אחרי הסיפור עלו לי הרבה שאלות. "אבל אני לא מבין"
אמרתי לו. "מה אתה לא מבין?" מירנדו שאל אותי "אני לא מבין למה
רן ומורן היו ביחד בכלל ביער הגדול ולמה אלדורן רדף אחריהם
בכלל?" שאלתי אותו והוא ענה לי: "אני לא יודע אני באמת לא יודע
אבל אני יודע שבין רן ומורן היה קשר אש מאוד חזק ושניהם ילדים
מיוחדים מאוד. אלדורן הוא שליט הקרח של כפר הקרח והם נמצאים
במלחמה איתנו, עם אנשי כפר האש. הם שונאים את כל מי שיש בו
כוחות אש והם מתכוונים להרוג את כל האנשים עם כוחות האש". "רגע
הם מנסים להרוג רק את אנשי האש?" שאלתי אותו. "כן, את אנשי האש
ואת כל האנשים שמאמינים בכוח האש" הוא ענה לי. "רגע, אז למה
הוא הרג את דור, ולמה הוא לכד אותנו במערה והבטיח לנו שאנחנו
נמות?" שאלתי אותו. "הוא ידע שאתם קשורים לרן ואולי בדרך כלשהי
גם למורן, הם רצו להשמיד את כל הילדים שקשורים אליהם כי הם
ידעו שהם מסוכנים וחזקים ויכול להיות שגם לחברים שלהם יש כוח
אש" הוא ענה לי. פחדתי מאוד והייתי מבולבל מכל הדברים שמירנדו
אמר לי. פתאום הבנתי חלק מהדברים הלא ברורים שהיו לי בראש אבל
חלק מהדברים עדיין נראו מוזרים ומעורפלים.
פתאום ראינו שמורן מתחילה לזוז. שנינו רצנו אליה וראינו שהיא
מתעוררת לאט. היא פקחה את העיניים ונראתה מבולבלת מאוד, היא לא
הבינה מה קרה והיה נראה כאילו היא לא זוכרת כלום מהשבועות
האחרונים. "תום, מה אתה עושה כאן? איפה אני? מי זה האיש המוזר
הזה?" היא שאלה בלחש ואני שאלתי אותה: "מה, את רוצה להגיד לי
שאת לו זוכרת כלום?" ואז מירנדו בא אליה ואמר לה: "תקשיבי אני
יודע שאת חלשה עכשיו אבל אני רוצה שתעמדי שנייה ותלחשי את הלחש
הזה:
' ESTARON PRALINDRO' אני יודע שקשה לך לעמוד עכשיו אבל את
חייבת". מורן הביטה עליו בבלבול ושאלה אותו: "תקשיב אני לא
יודעת מי אתה או מה אתה רוצה אבל אין לי כוח למשחקים עכשיו,
אני מרגישה ממש רע" "את חייבת לנסות" הוא אמר לה בלחץ "זה ממש
חשוב אני חייב לראות אם נעלמו לך הכוחות". הוא עוד ניסה לשכנע
אותה לקום וללחוש את לחש האש בעוד שאני הסתכלתי על היער ופתאום
ראיתי את כל האזור שלנו, אזור האש מתחיל לקפוא לאט. פתאום כל
הלהבות המדהימות של האש הלוהטת התחילו לקפוא ולהתעטף בקרח
מקפיא שהקפיא לי את הלב. סימנתי למירנדו שיפסיק לדבר ושיביט
לאחור והוא ראה את כל הלהבות מתכסות בקרח. הוא נבהל ובלי לחשוב
הוא הושיט את שני הידיים ולחש במהירות לחשים כמו: "ESTARAN
FUEGO GRAND PRALEN" שהוא בניגוד ללחש הקודם מזמן כוחות אש
בכמויות עצומות. מירנדו הבין שזה מקרה חירום ושהוא חייב לזמן
את כוחות האש החזקים ביותר. מורן הסתכלה במבט כאילו היא ראתה
רוח ופתאום הכול חזר אליה בשנייה אחת מלאת עצמה וכוח.
מירנדו לא הצליח להמיס את הקרח. הפנים שלו נראו חסרות אונים
ומפוחדות והוא הזיע מפחד. מורן הביטה עליו בחרדה ואישוני
העיניים שלה נעשו אדומים. היא נעמדה ובשנייה כל החולשה נעלמה.
היא לחשה כל מיני לחשים וביניהם הקללה הגדולה שמירנדו לחש.
פתאום ראיתי את הכוח המדהים שהיה למורן. האש שמורן יצאה הייתה
חזקה בהרבה מהאש של מירנדו אבל זה בקושי עזר, כוח הקרח היה
עצום. האש כמעט לא השפיע על הקרח. לפתע להבות אדירות התפשטו
מתוך הקרח, זה היה רן, הוא ומורן כישפו את הקרח וביחד המיסו את
כולו. זה היה מדהים, כוח האש שלהם ביחד היה עצום. למורן ולרן
היה כוח ממש חזק ואני נדהמתי שראיתי אותו לוחש כישופים, הוא
תמיד היה חבר טוב שלי וישבנו הרבה בבית העץ אבל הוא אף פעם לא
הראה לנו את הכוחות שלו וזה היה מדהים לראות את זה.
אחרי שכולם התאוששו מהכוחות הגדולים שהיו שם ישבנו שם כולם
עייפים אבל שמחים שזה נגמר. "ואו אני בחיים לא ראיתי דבר כזה,
זה מדהים!" אמרתי להם בהלם. "אז אני רואה שאתה פה. באמת לא
חשבתי שתשרוד אבל אתה יותר חזק ממה שאתה נראה" רן אמר לי בצחוק
"רגע אבל איפה שיר ודור ובן?" הוא שאל אותי. אני התמלאתי בעצב
ועניתי לו "דור, דור מת בתוך המערה הגדולה" אמרתי לו בעצב
והעיניים שלי התחילו לדמוע. "מה?" הוא שאל בתדהמה "דור מת? איך
זה יכול להיות? חשבתי שדור הוא ילד חזק ושהוא ישרוד" "הוא ושיר
נכנסו למערה הגדולה ושלושת האנשים תפסו אותו. שיר אמרה שהם
הקפיאו אותו למוות ואת בן עדיין לא מצאנו". "אני לא מאמין,
ואיפה שיר? אל תגיד לי שהיא גם..." הוא התחיל לשאול ואני עצרתי
אותו "לא, אל תדאג, שיר לא מתה, נראה לי... אני והיא רבנו
והתפצלנו" אמרתי לו והוא ומורן קפצו ואמרו ביחד: "מה?!" "איך
יכולת לתת לה ללכת לבד? אתה יודע כמה זה מסוכן? אתה יודע כמה
סכנות יש ביער הזה?" רן אבל לי בכעס ומורן המשיכה אותו "נכון
הוא צודק! תום אני לא מאמינה שנתת לה ללכת לבד! עכשיו אנחנו לא
יכולים לדעת אם היא עדיין בחיים!" היא אמרה בלחץ. לא יכולתי
להבין, מורן היא זאת האמרה לנו שאנחנו צריכים להתפצל בהתחלה
כדי למצוא את רן ופתאום היא כעסה עלי שאני ושיר לא נשארנו
ביחד. ממש כעסתי עליה ואמרתי לה: "את מדברת עלינו?! את זאת
שאמרת לנו להתפצל כדי למצוא את רן!" ואז היא אמרה לי
בהתגוננות: "כן... אבל אז זה היה אחר, אני ידעתי שלא יהיה לנו
סיכוי למצוא אותו ואז זה עוד לא היה כל כך מסוכן כי כוחות הקרח
לא היו בכלל ביער אבל עכשיו שכוחות הקרח חזקים מתמיד אסור לנו
להתפצל וזאת הייתה טעות ענקית שנתת לה ללכת ככה!" ואני הבנתי
אותה, אם היא לא הייתה מוצאת את רן כוחות הקרח שלה היו הופכים
להיות חלשים יותר ולא היה לה סיכוי לנצח את הקרח וגם אני כעסתי
על עצמי שנתתי לשיר ללכת ככה. התחלתי לחשוב שאולי היא מתה,
אולי היא מתה בגללי!"אנחנו חייבים ללכת לחפש אותה" רן אמר
וכולם נראו מאוד לא מרוצים מהרעיון אבל ידענו שאנחנו חייבים
לחפש אותה ושאם נשאר פה היא יכולה למות. זה כבר התחיל להימאס
עלי הפחד התמידי הזה כל פעם שמישהו בסכנה ושכל אחד מאיתנו יכול
למות ושכל פעם אנחנו יוצאים לחפש את מי שנעלם אבל שיר הייתה
חשובה לי יותר מכולם ואני ידעתי שאני חייב לצאת לחפש אותה.
"טוב, תום לאיזה כיוון היא הלכה?" מירנדו שאל אותי. "היא הלכה
לכיוון הזה, לכיוון המערה הגדולה" הצבעתי ואמרתי לו. "אני
הייתי שם, היציאה למערה חסומה ואי אפשר לצאת ולהיכנס" רן אמר
לנו "טוב אנחנו חייבים ללכת לשם, אולי עדיין יש שם קרח אנחנו
חייבים ללכת למצוא אותה" מורן אמרה וכולנו הלכנו לכיוון המערה.
הכול שם היה קפוא. הקסם העצום של מורן ורן עוד לא הגיע לשם.
ראינו שם גם זאבים טורפים לכודים בתוך קרח. הפרצוף שלהם גרם לי
פחד גדול וזיכרונות כואבים מהפעם הראשונה שהייתי ביער הגדול.
הם הפחידו אותי מאוד אבל המשכתי להסתכל עליהם. המשכנו ללכת
וראינו אפילו ציפור בתוך קרח. היא נראתה כאילו היא עפה וקפאה
באוויר. זה נראה לא הגיוני אבל כל מה שקרה ביער הזה היה לא
הגיוני. המשכנו ללכת בחלק הקפוא והמפחיד של היער הגדול הרבה
זמן אבל לא מצאנו את שיר. "טוב אין לנו סיכוי למצוא אותה ככה,
אנחנו חייבים להתפצל" אמרתי ומורן הסתכלה עלי במבט מאוד כועס
ואמרה לי: "תגיד לי אתה עוד לא למדת לקח? שיר עכשיו אולי מתה
בגלל שאתם התפצלתם ועכשיו אתה רוצה שאנחנו נתפצל?" והמשכנו
ללכת. "אני ממש לא מאמין שנתת לשיר ללכת לבד על מה רבתם בכלל?"
רן שאל אותי בכעס. הרגשתי שכולם שם כועסים עלי וחושבים שאני
ממש טיפש והתחלתי להתעצבן עליהם. "טוב די כבר אמרנו את זה לא?
ואם אתם כל כך רוצים לדעת למה רבנו אז רבנו בגלל מורן"
"בגללי?" מורן שאלה בהלם "כן בגללך, שמענו אותך צועקת ואני
רציתי ללכת לעזור לך אבל שיר לא רצתה ללכת, היא רק רצתה לצאת
מכאן" אמרתי לה בכעס והיא נראתה המומה. "אתה רצית ללכת להציל
אותי?" היא שאלה אבל אז רן אמר: "תקשיבו אני לא רוצה להפריע
לרגע הבאמת מרגש הזה אבל תראו" הוא הצביע ואז ראינו אותה,
ראינו את שיר כולה קפואה, הפנים שלה היו לבנות ושהסתכלתי עליה
הרגשתי כאילו אני זה שבתוך הקרח. "מזה בדיוק פחדתי" מירנדו אמר
"תקשיבו אני לא רוצה להרוס לכם אבל הילדה כבר מזמן לא בחיים".
הוא אמר והרגשתי שאני נשבר. לא האמנתי שזה קורה והתמלאתי כעס
ועצב. "לא, לא!" דפקתי על הקרח וצעקתי. רן אמר לי שאין מה
לעשות ושאני חייב לעזוב אותה אבל אני לא רציתי להקשיב. דפקתי
על הקרח בכוח וצעקתי. הרגשתי איך פתאום להבות ממלאות לי את הלב
וממיסות את הקרח. פתאום העיניים שלי נעשו אדומות וצעקתי דברים
חזקים כמו: "ERTANDRO KRASEM" מילים שקודם אני בכלל לא הכרתי
אבל פתאום הם באו אלי, אפילו לא ידעתי מאיפה. מלאתי את כל
המקום באש והכול נשרף: הזאבים הקפואים, הציפור וכול הקרח. הכול
נשרף אבל זה לא עזר, שיר לא התעוררה, היא שכבה שם, הקרח כבר
נמס אז היא נפלה על הרצפה, וכולם כבר ידעו שהיא מתה, כולם חוץ
ממני. העיניים שלי עדיין היו אדומות ולחשתי את הקללה שלפי מה
שמירנדו אומר היא הקללה החזקה ביותר שקיימת בעולם ורק קוסם אחד
בעולם, הקוסם הכי גדול בעולם יודע איך להשתמש בה: KESTA
KRAVENTA קללה שיכולה אפילו להעיר את המתים. זה עבד, ראו איך
שיר מתחילה לנשום ואיך היא התעוררה בצעקה גדולה, צעקה שהרעידה
את צמרות העצים הכי גדולים ביער הגדול.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.