כשהגעתי סוף סוף לשפת הבריכה לאחר עשרות בריכות רצופות הייתי
כבר תשוש. משכתי את השיער לאחור מהעיניים הצורבות והאדומות
וטיפסתי בזריזות החוצה. בדיוק כשסיימתי להתנגב צלצל הפלאפון,
ועל המסך הקטנטן הופיע הכיתוב "עינתוש שלי".
"היי עינתוש !"
"היי מאמי. לקחת כבר את הסרטים ?"
"תיכף. רק עכשיו יצאתי מהמים."
"אני אהיה אצלך בדירה בשמונה ?"
"מעולה."
"ביי, מתוק."
"ביי ביי."

הכרתי אותה באוניברסיטה. היא התיישבה בכיסא הפנוי לידי בשיעור
אנליזה עם המרצה הסאדיסט ברוך.  ואני תהיתי לעצמי, איך עבר כבר
חודש מהקורס מבלי שאבחין ביצור היפהפה הזה.  היא העבירה לי את
דף הנוכחות, עליו היא רשמה פשוט "עינת", בלי שם משפחה, וזה היה
נורא חמוד בעיני, בחורה ללא שם משפחה. מיותר לציין שלא הצלחתי
להתרכז בחומר בכלל. מי צריך את ברוך כשלידי יושבת בחורה מקסימה
כל כך.
אחרי השיעור, כבר שכחתי איזה שיעור זה היה, טיילנו במדשאות
הקמפוס. דיברנו שעות על גבי שעות, ואפילו שלא תמיד הבנתי על מה
היא מדברת, הסכמנו שאנחנו מבינים אחד את השני הכי טוב בעולם,
לפעמים אפילו בלי מילים. נפגשנו עוד כמה פעמים בהפסקות, ואפילו
התחלתי ממש לאהוב שיעורי אנליזה בגללה.  אחר כך קבענו לצאת,
ומשם הכל התגלגל. יש לנו המון במשותף. למשל, שנינו חולים על
פוקימון. שנינו אוהבים כלבים פקינזים וקרטיב מלון. ובכלל, כפי
שכבר אמרתי, אנחנו מבינים אחד את השני בלי מילים. והיא תמיד שם
כשאני צריך אותה. ותמיד מופיעה לידי בתזמון הכי מושלם כשאני
רוצה אותה.
כשאני חושב על זה, עינת ואני כבר כמעט חודשיים ביחד. זה די
מוזר, אבל עד עכשיו אף אחד מהחברים שלי עוד לא זכה לראות אותה.


שעה קלה לאחר מכן הגעתי הבייתה כשבאמתחתי ערימת סרטי מאנגה
מובחרים להערב. זרקתי אותם על הכורסא וקפצתי למקלחת זריזה.
התענגתי על המים החמים ששטפו מעלי את כל הכלור והפיח שדבקו בי
במשך היום, וקרצפתי עצמי ביסודיות קפדנית. כשעינת קופצת לביקר
אני משקיע במיוחד.
יצאתי מהמקלחת והתלבשתי בזריזות שאינה אופיינית לי. השעון על
הקיר הראה 8:05. נכנסתי לסלון. ערימת הסרטים הייתה מונחת בדיוק
כפי ששמתי אותה קודם. הייתי לבדי בדירה. ניגשתי לקחת את השלט
שעל הטלויזיה.
כשהסתובבתי חזרה היא ישבה שם על הספה, משלבת רגל על רגל,
ומחייכת את החיוך הסקסי שלה.  השיער שלה היה שחור כפחם. לפני
שבוע היא הייתה בלונדינית, אבל לא ממש אהבתי את זה, ועכשיו הוא
שוב שחור. התנשקנו ברפרוף. כשהתיישבתי לצידה, היא הניחה את
ראשה על הכתף שלי.
"איך עבר היום שלך, חמודה?"
"מגעיל... אתה יודע. כרגיל."
ליטפתי את שיערה הדק והמשיי, והיא כתגובה החלה לשלוח את ידיה
לכיוון איזורים רגישים בגופי, תוך השמעת צחקוקים בלתי נשלטים.
לא נשארתי חייב לה. המזמוזים הפכו בסופו של דבר למלחמת כריות
סוערת עד שלבסוף השתלטתי עליה בחיבוק קטלני. כשהצלחתי סוף סוף
להרגיע את התקפת הצחוק לחשתי לה באוזן: "עינתוש, את יודעת שאני
יכול להעלים אותך בכל רגע...". היא הביטה בי בעיני העגל שלה
והשתתקה, נותנת בי מבט מתחנן. "לא הייתי רציני, מתוקה..."
ניסיתי לתקן את עצמי. אוף. טיפש שכמותי.
למען האמת, באמת יכולתי להעלים אותה בכל רגע, חשבתי לעצמי
באותן שניות. הנחתי יד על כתפה, משכתי אותה קרוב קרוב אלי,
ולחצתי פליי בשלט של הוידאו. אבל לא הייתי עושה לה כזה דבר.
אחרי הכל, היא החברה הדמיונית הראשונה שלי.