ביקשתי מהם שינקו ממני הכל. מה זה ביקשתי, צרחתי אליהם. צרחתי
הכי חזק שאני יכולה.
צרחתי בלב.
ירדתי על ברכיי, התחננתי, "בבקשה, קחו הכל! זה כל מה שאני
מבקשת... שטפו אותי מהכל. אל תשאירו כלום, אפילו לא פיסה. שאני
לא אוכל להיאחז בכלום".
בהתחלה עמדתי. רק לאחר מכן , כשראיתי שכלום לא קורה הבנתי
שאולי כך לעולם לא יקרה מה שלמטרתו הגעתי הנה. אז התיישבתי על
הרצפה והצטנפתי בתוך עצמי. היה קר, אז הגברתי את החום. הגברתי
את העוצמה. זה כאב, הם הוטחו בי בצורה שלא דמיינתי. בדיוק כפי
שרציתי. רציתי, באמת שרציתי לצעוק להם שכואב לי, משהו בתוכי
לחש שאולי גם הם יתעלמו. אז שתקתי.
ואז זה התחיל.
לאט לאט, התקלפו ממני השכבות. עוד קצת. עוד קצת חשופה.
ישבתי שם, חסרת שכבות והגנות לחלוטין וחיכיתי שהכל יירד.
הסתובבתי, שיוכלו להכות ולהטיח עצמם במקום הנכון. איפה שהכי
כואב.
ישבתי שם, הכל הסתחרר סביבי, אבל איך אפשר לתת לזה חשיבות,
שימי לב מה קורה פה!
ואז היא התנפצה. התרסקה בשקט מחריש אוזניים על הרצפה וכל
רסיסיה התפזרו על הרצפה המוצפת.ניסתי לאסוף אותה, לחבר את
חלקיה מחדש. לא יכולה. היא התנפצה לרסיסים קטנים מידי, האשליה.