זה היה חורף... ואולי לא חורף סטייל 55 , אבל בהחלט חורף קר מה
עוד שמזגן של מנחם לא ממש עבד, והקפה שהצליח להכין לעצמו בתחנת
המוניות הקטנה והמצ'ומקמת שלו מזמן כבר הפך לאיזה נוזל חום -
שחור שאפילו צ'וצ'ו הכלב של השכנה הפולנייה והנודניקית שלו
שתמיד דופקת לו בדלת ב 5 בצהריים כל 28 לחודש כדי לגבות את שכר
הדירה וצועקת שהוא חייב לה כבר " 1234 חודשיים  של שכר דירה "
ושהיא בקרוב הולכת להעיף אותו "קיבנימט החוצה", לא היה שותה,
הגשם ירד וריקד על גג המונית "סקודה" לבנה שלו ולכלך אותה,
מנחם זוכר כמה קשה הוא עבד כדי למרק אותה יום שבת שהחזאית
במעין חיוך שכולו "קולגייט משחת השינים לריח פה רענן .... בלה
בלה ... אמייל... בלה בלה ... עששת" דיווחה ברננה ששוב יום שמש
חמים הולך "לפקוד אותנו בתחילת השבוע...בלה בלה ... סינופטית
... בלה בלה ... משקעים ... ונעבור לפרסומות", מנחם סדר את עץ
הריח שמזמן היווה רק פיסת קרטון צבעונית שתלוייה על המראה ובו
בזמן עלה בחור צעיר שגילו נראה כ-30+ כולו מעונב מכופתר ועוד
כמה מילים שמנחם אישית לא ידע לאיית, "סע לעזריאלי בקשה ....
כמה זה בקשה?" , " חמש שמונים חרחר מנחם מגרונו , "סליחה בקשה?
" חזר האיש , " חאאממוואחחמש שמונים " השתעל עלייו מנחם" , "
אווו, בבקשה..." ... "הבן שלי ... " ניסת מנחם לפתח שיחה , "
מת לפני שבוע" ... "מת?" המהם האיש  תוך כדי עלעול בעמוד שמונה
של מדור כלכלה , "כן ...חזר מנחם... דלקת קרום המח ... " , "
מממ... כן.. דלקת קרו...ם",  לפתע פתאום סיבב מנחם את ההגה
במהירות למרות שארשת פניו  נשארה קבועה כפי שהייתה מאז שפתח את
עיינו לראשונה הבוקר -  מעיין עצב חד גוני כזה, כאילו ההבעה
הקפואה הזאת קיימת שם כבר כמה שנים... "מה אתה מנסה לעשות
להרוג אותנו ?!  בבקשה!!! נהגוס יותר בזהירות" צעק הבחור תוך
כדי שקולו התערבב עם קללה עסיסית בסגנון " בן שרמוטה שתמש
בעיינים שלך יא אפס"...

הם הגיעו לעזריאלי הבחור ירד שקוע בעיתון הכלכלה כאילו היה ילד
בן 13 השקוע בחוברת הפורנו הראשונה של חייו, "להאאאאייתת "
השתעל מנחם לשלום, ובשבילו זה כבר היה מאוחר מדי, אותו בחור
כבר נבלע אי שם בהמון האנשים  שבשביל מנחם נראו בידיוק כמו עדר
כבשתי של אנשים מעונבים מכופתים ועוד כמה מילים שמנחם אישית לא
ידע לאיית, מנחם החזיר לראשון הרים רגל מהקלאץ' ויצא לדרכו ...
הדליק סיגריה רביעית לאותו יום, הריאות פשוט שרפו לו, הוא
הרגיש כיצד אפילו אותו ניקוטין אותו זפת אותו "לך תדע מה הם
שמים לך שם" שיש לו בסיגריה שבדרך כלל עושה לו תחושת רוגע כזאת
... כל כך שורף מכאיב , והוא נהנה .. כל כך נהנה מהיחס ...
בתחנה הבאה עצרה אותו תיירת זקנה משבדיה , עם מבט של "הנה עוד
אנאלפבית ישראלי שבטח מת להרוג פלסיטינאים וכמה שיותר" , "טייק
מי טו דיזנגוף פליז" , "ממ...יא... איטז איטז...לווק כאן" הוא
מלמל בעודו מצביע על המונה, "ייס שור איטז אוקיי דארלינג" ,
חמש דקות של פקק עברו עד שלפתע אזר אומץ ואמר "מיי סאן... " ,
" יס ....... " שאלהאמרה הגברת , "אההה נו נו , לא משנה..דונט
מאטר,  דונט מאטר"  וכך העביר אותה מנחם את היום ... והוא חייב
להביא כסף  הביתה , הוא נזכר באותן פנים רעות יוקדות איימה של
גברת מנשיניקה מהקומה למטה, אומנם הוא היחידי שנותר באותה דירת
חדר מתפוררת אבל חוב זה חוב וגברת מנשיניקה זה גברת מנשיניקה,
ולכן לא הייתה לו כל ברירה אלא להמשיך ולשוט במונית הקודרת שלו
לעבר אותו יום רגיל ואפרורי להחריד, השעה הייתה כבר 8 בערב
ומנחם חשב איך הזמן רץ שהחיים שלך מסריחים ולאף אחד לא ממש
אכפת ממך , "נדליק רדיו" רץ ניצוץ מחשבה במוחו,  הרדיו, תוצרת
"טורינו" (מייד אין שפרעם) ניסה להשמיע פוליקר, פוליקר זה טוב
חשב לעצמו מנחם, ונסה לאמץ כל חוש אפשרי שיש ברשותו כולל השישי
כדי להשיב לשיר  - "נמחחחחחחס בגשחחחחםם, עףחחחחחחחחח,
ברוחזזזזזזזז" מנחם כיבה את הרדיו, נאנח אנחה והתקרב לשתי
הדמויות אשר עצרו את המונית.

למונית עלו שניי חבר'ה צעירים מהסוג הרע והמגעיל של הנוער, אלה
שמייצג את הנוער הקלוקל כמו ששמע פעם  ברדיו ברשת ב' שעוד
הרדיו היה חדש והמילה "טורינו" הייתה כתובה עליו בצורה ברורה,
"סע לארלוזרוב" הם בקשו בקול תקיף אך מצוחקק, והוא נסע, זאת
עבודתו, לאחר כחמש דקות נסה להפריע בשיחת שני הנערים שנראו לו
בגיל ה-15 לחייהם, "הבן שלי..." , "נו מה איתו?" שאל  השמאלי
ששערו נדמה למנחם כמו קבוצת פגיונות צבועות בצבע צהוב לא
טבעי,  " אתמול.... מת" ...
"למה? " שאל הימני עם השער הארוך והבוהק", "למה מה?" השיב מנחם
, "למה אתה חושב שזה מעניין אותי ? פחחחחחח" השיב הימני בעוד
השמאלי מצטרף אלייו, מנחם הרגיש  זעם שלא היה רגיל אלייו עד
עכשיו, לפתע הרגיש גם גוף חד וקר נדבק לעור צווארו,  מעשה
קונדוס שובבי של בני הנעורים , "עצור ת'מונית וצא החוצה", מנחם
ציית, לאחר כעשר דקות, היה מוטל שרוע על הכביש הצדדי ברחוב
החצוצרה כולו מוכה וחבול, ועל המונית הוא לא רצה לחשוב אפילו
(שלא לדבר על גברת מנשינקה), לפתע שמע רחש מהפחים הסמוכים, הוא
חיכה לעוד מכה ממסכת המכות שעבר בחייו (מספר המכיל יותר מ-4
ספרות אבל מי סופר), אבל מהאשפתות יצא לו כלב שנראה לו מוכה
בידיוק כמו הסתכל במראת יריד ההופכת כל המביט בה לדמותו
הכלבית, הכלב ניגש לגופתו הדוממה של מנחם, הסתובב סביבה, רחרח
- הסניף מהכאב ופשוט התמקם בחיכו של מנחם. שנייהם הביטו
בעיינהם העצובות זה של זה ולפתע מנחם, ללא כל הכנה אמר :"
אחחח, הבן שלי מת ..." וחיכה לתגובה, הכלב הרים את הראש העיף
מבט מבין וחזר לתנוחתו הקודמת , :"מת מדלקת קרום המח" , הכלב
המשיך להקשיב ואפילו הרים אוזן להוכיח זאת , " אתה לא יודע כמה
אהבתי את המלאך שלי..." המשיך מנחם, והמשיך ...

תודה רבה לצ'כוב.