מתי אני אלך לקולנוע שאלה אותי הילדה עם הצמות. זו הבת שלך,
אמרתי לעצמי, ילדה בת 8 שמעולם לא ראתה סרט, כי אין כסף. ואיך
תסבירי לילדה בת 8 שיש סדרי עדיפיות ואת מעדיפה לקנות לחם מאשר
כרטיס לסרט, ואי אפשר לא לקנות לחם אפילו שהיא אומרת שהיא לא
רעבה והיא מעדיפה לראות את הסרט. אז לכבוד יום ההולדת השארתי
בצד את סדרי העדיפיות וקניתי 2 כרטיסים לשרק. זה מה שהיא רוצה,
כי כל הילדים אמרו ששרק זה מצחיק. ואני אומרת לעצמי תחזיקי
מעמד, זה רק סרט, עניין של שעה וחצי, שעתיים, וחוזרים הביתה.
ואז אני אוכל לעבוד משמרת ערב, רק שהבוס לא יכעס שאיחרתי.

כשהייתי קטנה אמא שלי לימדה אותי שצריך למצוא את האושר. צריך
לעשות את הכל כי רוצים ולא כי צריך ואם לא טוב אז ללכת, למצוא
משהו טוב יותר, לא להיתקע ולא להתפשר. בינתיים אמא מתה, ואיך
אפשר להסביר לה שלא טוב, וזה לא שזה זמני, לא טוב המון זמן,
כבר יותר משנה, ולאן אפשר ללכת, ולמה היא התכוונה כשהיא אמרה
אושר. האם לראות בית כשחוזרים זה אושר, כי אצל אחרים זה קופסת
קרטון ברחוב. ועל מה לא להתפשר? על החלב? או אולי על הלחם. למה
היא התכוונה? איך אפשר שיהיה טוב?

הבת שלי שאלה אותי מהן שלוש המשאלות שהייתי מבקשת מהפיה אילו
היתה דופקת בדלת. לא ידעתי אם כדאי להסביר לה שאין פיות או
שאולי כדאי שתמשיך לחשוב שהכל טוב, שתחשוב שהעולם שמח ואולי
שבינתיים תישאר אופיטמית,לפחות עד שנגור בקופסת קרטון.
אז אמרתי לה שהייתי רוצה שהבת שלי תהיה מאושרת, שתהיה בריאה
ושתצליח שנה הבאה בלימודים. ואז שאלתי אותה מה היא היתה מבקשת
מהפיה. היא שאלה אותי האם מאושרת זו מילה נרטפת לשמחה. הסברתי
לה שמאושרת זו יותר ממלה נרדפת, ולא נרטפת, שאושר זה כמו שמחה
רק הרבה יותר חזק. ואז היא שאלה אותי אם אני מאושרת. אמרתי לה
שאני מאושרת רק אם היא מאושרת. והילדה שלי אמרה שהיא מאושרת רק
אם אני מאושרת ואז היא חשבה ואמרה שהיא מאושרת רק אם תהיה לנו
טלוויזיה ענקית.
באותו רגע שנאתי אותה, את הילדה שלי, איך היא חושבת על כסף,
איך הכל מתקשר לדברים חומריים ולמה האושר שלה תלוי בטלוויזיה
ענקית. נזכרתי שהיא ילדה ואולי היא לא יודעת מה זה אושר. אבל
דאגתי, רציתי שתהיה לה טלוויזיה ענקית, מחשב, שולחן חדש, ילקוט
של שרק וכל מה שהיא תרצה.

פעם שמעתי שערכים טובים זה חינוך וזה בכלל לא משנה אם יש לך
כסף או לא. ולפעמים דווקא אנשים שאין להם כסף שמים דגש על
הערכים והחינוך הטוב. רציתי שהילדה שלי תגדל להיות בן אדם טוב
עם ערכים, עם מצפון, חכמה, שתדע מה טוב ומה רע, שתלך לאיפה
שטוב לה, שתעשה מה שהיא רוצה, שלא תיתקע, שלא תתפשר. אבל אולי
זה מאוחר מדי, אולי באמת 6 השנים הראשונות בחיים הן הקובועות.
אולי זה מאוחר מדי וכבר אין לה סיכוי, ואולי זה בגלל שאין לנו
כסף.

אם הפיה היתה דופקת עכשיו על הדלת, היייתי ישר אומרת לה שאני
רוצה לזכות בלוטו בפרס הכי גבוה, וזהו היא יכולה ללכת, אני
מוותרת על שתי המשאלות שנשארו לי, זה מספיק.