...לפתע מלודי פקחה את עיניה וראתה שהיא נמצאת בתוך קרום
כלשהו, כמו רחם... היא התחילה לבעוט ולצעוק וקרעה את הקרום רק
כדי להיתקל במכשול נוסף, קיר בטון שסבב אותה.
המשיכה לבעוט, לנסות לפתוח את הכלוב הזה... דמיונה עקץ אותה
בעזרת מצפון בעל אישיות סרקסטית משהו.
"האאאא", הקול החלול שלה פילח את האוויר בשריקה. הריאות שלה
היו רעבות יותר לאוויר מאשר שמלודי עצמה הייתה רעבה למידע
אודות מקום הימצאה או מה מתרחש.
היא שברה את שאר חלקי הבטון שבדרך קסם נשברו לכוחותיה החלשים
ויצאה מתוך המבנה.
היא הסדירה את נשמתה אט אט וגרמה לריאותיה להישמע להוראותיה
ולא להפך.
היא הסתכלה למעלה וראתה רק כחול, כחול טהור של שמיים.
הסתכלה למטה וראתה דשא ירוק יותר מכל דשא שאי פעם ראתה... "זה
חייב להיות חלום", חשבה לעצמה ותלשה מעצמה את חלקי הבטון
הנותרים.
"האם זוהי המודעות שלי? האם זה הדימיון שלי?", המשיכה
בסקרנותה.
זה לא אני, זה בטח דמיונה שלא הפסיק לעקוץ.
מתחת לרגליה היו זרדי עצים שהיו נוחים להפליא.
הכל היה מושלם.
אפילו היותה לבד לא הפריע לה, היא הייתה עצמה לגמרי, היא העיפה
מבט לעבר מבנה הבטון שממנו יצאה ושפתיה אמרו בלי ידיעתה:
"אידיוט".
לא זוכרת כמה תלותית היית באידיוט הזה, הא מלודי? המחשבות לא
הפסיקו להציק לה... היא התחילה לחבוט בראשה קלות שלא ממש יכאב
אבל שהמחשבות האלה ייצאו.
זכרי את כל הרוע והטוב שיש בתוך האידיוט הזה, בתוך המבנה
המופלא הזה
"די!", צעקה, "מספיק!"
למה מספיק? את צריכה להיות אמיתית לעצמך, לחושייך, לגופך,
לרגשותייך.
מלודי התחילה לחבוט בראשה שוב ושוב. היא לא הצליחה להבין מה
גורם לה לחשוב את הדברים האלה. לדמיון שלה היה רצון משלו והוא
גלש למראות נוראיים ואמר דברים אכזריים.
כל היופי כאילו נשרף לפני מחזורי חיים שלמים, איפה הירוק של
הדשא? איפה הכחול של המים?
למה לך מחשבות כאלו מלודי? את רוצה שאצור מחדש את היופי? זה
יעשה לך טוב? אם אשקר לך?
חושיה של מלודי התערבבו, לריח היה טעם ולרעשים היה מגע, היא
הייתה מבולבלת אך מלאת זעם.
היא ניהלה שיחה עם הדמיון שלה... שהתחיל להידמות יותר ויותר
לנחש מגן העדן.
עכשיו את רוצה שאני אעשה קולות של נחש?
איך הייתה היא אמורה להתמודד עם משבר כזה? מפנה כזה? אדם שיודע
את כל מחשבותיה לפניה... אדם! הדמיון שלה היה אדם?
אני את ואת אני לא? אני לא נפרד ממך.
"לא! אלוהים די!!", מלודי צעקה והתחילה לחבוט בראשה בכל הכוח
ואז חשה בדם הזורם על אפה ומגיע אל פיה ונותן טעם מרענן בניגוד
לטעם הדמעות המשעמם.
היא לא יכלה יותר... ולפתע מלודי פקחה את עיניה.

היא הייתה על מיטה, קשורה באזיקים... אין יותר כאב, אין יותר
דימיון.
אני שולטת בעצמי, אני שולטת בעצמי, אני שולטת בעצמי, אני שולטת
בעצמי.
רק כדי לוודא שהיא באמת שולטת בעצמה, יחד עם המחשבות אמרה בקול
רם משפטים אלה.
היא נרגעה קצת, עדיין מרגישה בדם, שאיכשהו הגיע לכף ידה, בחור
בחלוק לבן ניגב את הדם ואמר לשותפו: "אחרי כמה זריקות הרגעה
היא תמיד בסדר"



שניהם יצאו מהחדר באיטיות, אחד שולף סיגריה מכיס המעיל שלו
והדליק אותה.



הוא סגר את הדלת שעליה היה כתוב "מלודי צ'יימברס-סכיזופרניה".