מה אני הכי שונא בעולם? שנשארת לי סיגריה אחרונה ומבקשים אותה
ממני. אני אומר שנשארה לי סיגריה אחרונה, אבל אני מרגיש שזה
שביקש לא כל-כך מאמין לי. לאנשים אין טיפת אמונה בארץ הזאת,
אני אומר לכם. אבל גם אני לא תמיד מאמין שלצד השני נשארה
סיגריה אחרונה, כי איך אתם מסבירים לי את העניין שתמיד כשאני
מבקש סיגריה, ואני רואה שיש לו קופסה בכיס, אז יש לו סיגריה
אחרונה ואחר כך כל היום אני תופס אותו מעשן אותה? לך תבין,
היגיון של מעשנים.
ותמיד כשאני חושב על זה אני נזכר במנחם, בחור גבוה עם תלתלים
ארוכים שהיה גר בירושלים. שנים עשינו מילואים ביחד והוא היה
בחור שקט, בקושי דיבר והיה לו טרנזיסטור קטן ותמיד היה שומע בו
מוסיקה באנגלית, לועזית. דווקא מוסיקה יפה, אבל כמה אפשר לשמוע
באוהל שירים, היה משגע לי ת'שכל. במיוחד כשהיינו משחקים שש-בש
והוא היה שוכב לו על המיטה באוהל, תמיד מעשן ושומע שירים,
חאלאס כואב הראש.
אחר כך היינו ביחד בלבנון. כולם מדברים לבנון וזה, עד היום
מדברים על זה. אני שותק, מה אני אגיד? עשינו סיורים, ירינו,
ישנו, אכלנו חרא, עוד קצת ירינו, שתינו קפה שחור מהגזייה וזהו.
ואחר כך חזרתי הביתה, התגלחתי, שכבתי עם האישה וחזרתי
למסגרייה. אז מה כבר יש לי לספר? לעמוד על הר ברמת הגולן ולדבר
כמו בכל התוכניות האלה בטלוויזיה, הכל קשקוש, הם לא היו יותר
גברים ממני זה בטוח.
אז בוקר אחד בלבנון המסריחה אנחנו באוהל, אני ומנחם ועוד כמה.
הם עמדו לצאת לסיור, אני חזרתי מאיפה שהוא והתכוונתי ללכת
לישון. מנחם עישן סיגריה ווינסטון ולי לא היו בכלל סיגריות.
ביקשתי ממנו סיגריה והוא אמר שנשארה לו אחרונה. ראיתי את
הקופסה בכיס שלו, והייתי מת לסיגריה ולאף אחד לא היה. ניסיתי
עוד פעם לבקש, ידעתי שהם עומדים לצאת לסיור ואני אשאר באוהל
בלי סיגריות. "יש לי סיגריה אחת. בחיי, ניסים, אתה יודע שהייתי
משאיר לך אם היה לי". מנחם לקח שאכטה אחרונה, לקח את הציוד שלו
ויצא מהאוהל.
מי שלא מעשן לא יודע מה זה להיתקע בלי סיגריות במקום שאין בו
מה לעשות. מה אני אמור לעשות? לקרוא ספר? אני אוהב לעשן ולחשוב
על החיים, כמו עכשיו. אני לא יודע מה עושים אלה שלא מעשנים. אז
הלכתי לישון. בצהריים שמעתי רעש חזק מחוץ לאוהל, יצאתי החוצה
לראות מה מדברים וניסיתי להתרגל בעיניים לאור בחוץ. "מה כל
הבלאגן?" שאלתי שני קצינים שדיברו בחוץ, "פתחו על הסיור באש,
יש פצועים, הרוגים. ניסים, קח את הדברים שלך, אתה בא איתי" אמר
לי אחד הקצינים. כל הקצינים מניאקים, אמרתי לעצמי בשקט בדרך
לאוהל. יצאנו לשטח כמה חברה מאצלנו וכמה קצינים. בדרך גם היה
סיפור ולקח קצת זמן עד שהגענו למקום. החובשים כבר היו שם, ואני
התרגלתי למראות האלה, בלבנון אין לך ברירה. אחד הקצינים הורה
לי לאסוף את כל ציוד הקשר שהתפזר בשטח. "היה כאן סיפור רציני,
מה?" אמרתי לקצין, אבל הוא לא ענה לי ובמקום זה צעק בקשר
שההליקופטר מתעכב ושחבל על כל שניה.
התחלתי לחפש את כל החלקים, תמיד נותנים לי להתעסק בדברים
הטכניים, יש לי ידיים טובות, יש לי מסגרייה מצליחה. אז היא עוד
לא כל כך הצליחה, אבל זה לא ממש קשור לסיפור. בכל אופן, ככה
שאני אוסף את הציוד, אני רואה מרחוק את התלתלים של מנחם.
התקרבתי אליו וראיתי שירו בו בכתף או בצוואר, לא ברור בדיוק
בגלל הדם והלכלוך, מסכן, דווקא היה בחור טוב, עם המוסיקה
הלועזית שלו, כזה שקט ונחמד, כואב הלב על האמא שלו. ואז נזכרתי
בסיגריות, הסתכלתי מסביב שאף אחד לא שם לב. פתחתי את הכיס של
החולצה, שבצד הזה דווקא היה נראה בסדר. הוצאתי את הקופסה של
הווינסטון ופתחתי אותה, היו שם שתי סיגריות. לקחתי סיגריה אחת
ואת השניה החזרתי לכיס שלו, הדלקתי אותה ועישנתי את הסיגריה
הזו שם, בלבנון, ליד התלתלים של מנחם. למנחם תמיד תשאר סיגריה
אחרונה, אבל אתם, אל תאמינו לכל אחד שיגיד את זה.