לפתע אני הרחם הזו של עצמי
מעורסלת בגופי
ברכיי הודפות מצח
לוהט ורגליי שורפות במלח
העדשות להבנה

אינני צפויה יותר
אין מי שיראני
וילבישני בעיניו
שמלות משי וערגה
ויקירה אינני

השקף בי דרך זיכרון
זכור כסא הנסיכות
ארגמן תחתיו שטחת לי
וראה כיצד פשטה נסיכתך
בגדיך ויצאה אל הרחוב

ואין איש רואיה
בעיניך כי
הפכה ולבשה לה מבט  קבצנים
וכסות של תחינה
לידה
שלוחת נדבה
לקרוא בה לצעוק קולך בשמה

ואין מקרא שני בקו חיים
ואין מענה
שסועת זיכרון אהבה מהודרת
אינני יודעת ללכת,
אין קורא בשמי שירה.