יום כיפור בא והלך לו השנה, ואת ההתנצלות היחידה שרציתי לא
קיבלתי. רציתי התנצלות מסער, אבל רק הבחורה החולמנית באמת
ציפתה לטלפון ממנו. החלק הרציונאלי שבי ידע שדברים כאלו לא
באמת קורים, או לפחות לא קורים איך שאני רוצה שהם יקרו במוח
שלי. רציתי התנצלות מסער כי אני מרגישה כמו שעבדו אליי.  כל מה
שהוא עשה היה עטוף באהבה, סמיך ודביק וחם ונעים, ממש כמו טופי.
ומתוק, כמה מתוק. כל ליטוף שלו, כל נשיקה, כל נגיעה, כל מבט,
הכול אמר "אכפת לי". והוא ידע ללטף ולנשק ולגעת. הוא בעיקר ידע
לאהוב.  אסור ללטף פנים של בחורה במשך כל כך הרבה שעות אם לא
אכפת לך. תלטף את החזה, את הבטן, את הישבן, את הרגליים. תלטף
מה שבא לך, אבל למה דווקא את הפנים שלי אם לא אכפת לך?  
בכלל לא הפריע לי כל האזהרות שקיבלתי עליו - שהוא כבר בן 32
ואין לו שום דבר בחיים להעיד על הצלחתו. כל מה שהיה אכפת לי זה
שיש לו עיניים טובות, ולב טוב, וכוונות טובות, ומעשים טובים.
והוא רצה אותי בזרועות הטובות שלו, ועל החזה הטוב שלו ואני
חשבתי שגם הייתי במחשבות הטובות שלו.  
אולי הייתי צריכה לראות את סימני האזהרה. כמו זה שהוא נחר. ולא
סתם נחר. נחר ממש. תדמיינו לכם לגור ליד פסי רכבת ולשמוע את
הרעשים. אז לא. הנחירות שלו זה כמו למקם את המיטה ממש על גלגלי
הרכבת - רעש בלתי פוסק. גם לא הצלחתי להירדם איתו, שזה בטוח לא
יכול להיות טוב.  אני לא בקטע של סימנים, אבל אם כן הייתי אז
אולי זה היה סימן.  
ואז, אחרי שהוא נעלם לי, כולם קבעו שמשהו אצלו לא בסדר. גם אני
השתתפתי במחשבה הזו, וכל הלגיטימציה שלי לכעוס עליו נלקחה
ממני. הוא כבר לא חרא ומניאק ונבזי, כי משהו אצלו לא בסדר. אין
לך על מה להתעצבן או לכעוס או לצעוק על מישהו שמשהו אצלו לא
בסדר. הוא אפילו לא קולט על מה אתה מדבר.  
יום כיפור בא והלך לו השנה ואת ההתנצלות היחידה שרציתי לא
קיבלתי. רציתי שסער יתקשר ויתנצל. כי אז, אז הייתי יכולה לכעוס
עליו, ולהתעצבן. כי אם הוא היה מתנצל כנראה שהוא יודע שעשה
משהו רע. כנראה שהוא לא כל כך לא בסדר, כנראה שהוא בסדר והוא
סתם חרא ומניאק ונבזי ואני הייתי מקבלת את הלגיטימציה שלי
לכעוס.  
אולי בעצם סער לא ידע לאהוב כל כך טוב, אולי פשוט אני מאוד
רציתי שיאהבו אותי.