זה הרגע שבו הלב מבין מה שהראש ידע מזמן
כל אותם המבטים, הדיבורים ורגעי הנחת שקולה הרך מציף אותי
אומרים שכנראה הגורל מייעד לכל אדם כתובת מסויימת
אז למה דווקא אותי הוא שולח לכתובות לא נכונות
יום יום אני מביט על פניה הרכות ומייחל לרגע שבו אוכל רק ללטף
את עורה העדין.
דווקא אני, שיכול להגיע לליבן של כל כך הרבה בנות לא מצליח
להתקרב לאלו שכן נוגעות לליבי, אלו שבאמת ובתמים יכולות לרומם
את רוחי.
כשאני רואה את שפתייה נושקות למישהו אחר קשה לי להבין היכן
טעיתי, אם זה משהו שאמרתי, אם התנהגתי שונה, אבל כנראה את זה
אני לאדע לעולם..
ברגעים כמו אלו אני רוצה לעוף רחוק מכאן, לעולם שבו אוכל להיות
אמיתי ולא לשחק את המשחק המטופש שנקרא חיזור, עולם שבו אוכל
להיות אני עצמי ולא להתחבא מאחורי דמות מצ'ואיסטית ושיטחית.

רק מילות אהבה אוכל לתת לך אם תהיי שלי אבל כנראה את מה שבליבי
אשמור בפנים לעד, הפחד מן הדחייה גובר על האומץ בכזו קלות
שאפילו את המשפט הכנה ביותר קשה לי להוציא החוצה, אלייך.

כשראיתי את פניה לראשונה ידעתי שהיא האחת אבל כנראה שהיא אכן
האחת אבל לא האחת שלי.

אהובתי, יקירתי, משוש חיי, את מכתבי אני כותב כשאני לא יודע
עדיין מי את אך כולי תקווה שיום אחד אוכל לגנוז אותו אל תוככי
נשמתי.

אוהב...